אנחנו הולכים אחריה בשתיקה. הלחות דוחסת אותנו. על כל צעד נשמעת אוושת בד סינטטי, אשמת שפשוף הירכיים שלי זו בזו. המדרכות צרות ואנחנו אחריה. פעם הייתי דבר בעולם, אני מנחשת את המחשבות של הדודה שלי, כשאנחנו עוברים בפרישמן פינת שלמה המלך. גרתי אצל גברת לסקוב, היה לי חדר, היתה לי תוכנית, רציתי ורציתי. למה לבשתי את המכנסיים האלה, אני מזדעפת על עצמי, מנסה להשריר את הירכיים כדי שלא ישמיעו. סינטטי בחום הזה, ועוד שחור. אני מרימה את המבט לעבר הרועָה שלנו, בשמלה רעננה מבד דקיק, אוורירי, שמסתלסל מעל הברכיים וחושף שוקיים מחוטבות, חלקות, וקרסוליים דקים בסנדלי עור עם עקבים לא גבוהים, לא נמוכים. תיק צד, שיער לח וזרועות. זרועות. ניחוח בוטה של קרם הגנה מהשמש נמסך בנחירינו, ואנחנו הולכים אחריה שותקים. תיכף נגמרת החופשה, אני שוב מנחשת את הדודה, מתאדה בחיים שאין בהם מלבד תוכנית היום. אני מבשלת לו והוא אוכל. אני מציינת בפנקס את מחירי הקניות. הוא עושה חשבונות ומחליט. בערב אנחנו רואים טלוויזיה, כל אחד נשען על צד אחר של הספה. השלט אצלו. פעם גרתי אצל הגברת לסקוב. לא הייתה לי טלוויזיה ואף אחד לא החליט בשבילי. למה שחור בחום הזה, אני מקללת את עצמי על שהסכמתי להיפגש, גוררת בלי חמדה איבר ועוד איבר. סינטטי. מדי פעם מוחה בעזרת השרוול זיעה ניגרת. הסבא שלי קרא לה זונה, לדודה שלי, כי היא רצתה לשיר. אנחנו הולכים בשתיקה אחריה. נקישות העקבים הקטנים מנקדות את דרכנו. גרתי אצל הגברת לסקוב ולמדתי פיתוח קול. אהבתי לשיר אבל הכרתי באשמת הערווה. בסך הכול טוב למצוא מישהו שהוא קצת כמו אבא. גם הוא לא הרשה לי לשיר, אבל אהב אותי ואני אותו. מה לא נתתי בשבילו. קצת לפני קינג ג'ורג' היא פונה, כאילו מתנערת מהדבוקה שלנו, זרוע ימין מתנועעת בנחישות בין הידיות של תיק הצד, מדגישה קיבורת נמתחת, מתקצרת, עצמות בריח גאות. מבטנו עוד משתהה עליה, כשהדוד שלי מסתובב אליי ופולח את השתיקה. את רואה? הוא שואל בלי לחכות לתשובה, ככה אני רוצה שתיראי.
☼ עוד מאת אנטיילד מארח: יונתן ונטורה ← אנתרופולוג בסטודיו: איך ללמד אנתרופולוגיה למעצבים?
אפשרות התגובות חסומה.