פגישה ראשונה
ז'דק ואני נפגשנו במלון בדיזנגוף והלכנו לבית-קפה. השיחה התחילה בנימוסין של בחור צעיר שנפגש עם גבר מבוגר ממנו. כל אחד סיפר על עצמו: אני צייר, הוא עיתונאי בין-לאומי, נשוי בשנית לרופאת-שיניים. "מרוויח יפה", חייך בלי בושה. בתחילת הקריירה שלו היה עיתונאי קומוניסט-תפרן ונסע לבקר חבר בפריז בטרמפים דרך מזרח ברלין. לאחר שנתקע אצלו שנתיים, עבר לאנגליה בגלל הצעה לעבוד בתור כתב רדיו פולני ב BBC. הוא ישב שם עשר שנים והייתה לו חברה סקוטית. אחרי שנפרדו חזר לפולין, התחתן ונולדה לו ילדה. הנישואין החזיקו חמש שנים. הראה לי תמונה של הבת שלו. חמודה. ז'דק הזמין תה רותח, ערבב אותו בקולי-קולות ואני שתיתי קפה קר. הלכתי מהר לפגישה כדי לא לאחר וכשאני הולך מהר נהיה לי חם מאד. הוא חש צורך לעדכן אותי שפגש את דפני ליף. דיברנו על מחאת-האוהלים, ניסיתי להסביר כמה קשה לצעירים ישראלים היום מבחינה כלכלית: "האפשרות לקנות בית היא חלום. אנחנו עניים". דיברנו על הכלכלה עולמית ועל הסיכוי שגוש היורו יתפרק ותהיה מלחמה באירופה. הוא מגדיר עצמו כ"איש ימין שפוי" ובטח ובטח לא מאמין בקונספירציה על רצח לך קצ'ינסקי בידי אנשי פוטין: "מי שם מאה איש חשובים במטוס אחד?". ניהלנו שיחה שטחית על דת. הפנים שלו התמלאו גאווה והקמטים שלו הסתדרו יפה-יפה בשורות כשתאר את פגישתו עם א"ב יהושע ושאל אם אני מכיר מישהו שמבין בפוליטיקה של הספורט. הוא בדיוק כותב על זה כתבה גדולה למגזין בפולין. אחרי כמה שנים התחתן בשנית )עם רופאת השיניים(, ונולדה לו עוד ילדה. הוא ידיד טוב של גרושתו והוא משתדל להיות נאמן לאשתו, למרות שזה קשה. "אני נוסע לרמאללה בעוד כמה ימים, היית שם בעבר?", שאל אותי. הסברתי שאסור. סיפרתי על השירות הצבאי שלי בכלא קציעות ועל מצב האסירים, שהיו מקבלים בכל יום כרוב שלם לבן-אדם ולא ידעו מה לעשות איתו אז זרקו את זה בתור "פקסים" אחד לשני וצרחו "יָה שָבָב! סְתָקְבֶּל וָואחֶּ'ד!". כלא קציעות תמיד הורג את השיחה. התעייפנו. שילמתי על שנינו. הוא ליווה אותי לקו שישים ושש: אמרנו שניפגש שוב… ונסעתי. הרגשתי שמיהרתי לברוח אז התקשרתי להתנצל. הוא קיבל את זה ברוח-ספורטיבית. כשהגעתי הביתה השגתי לו מייל של פרופסור מאוניברסיטת בן-גוריון שעוסק בפוליטיקה של הספורט. ז'דק שמח מאד. מישהי ב"אטרף-דייטינג" הכניסה אותי לרשימה השחורה. מישהי אחרת התעלמה מ"השלום" שלי. גם קיבלתי מייל דחייה מ"צבע טרי".
פגישה שנייה
בדיוק הייתי אצל מישהי שפגשתי ב"אטרף" כשז'דק התקשר. הוא רצה לצאת לאכול ולשתות. הסכמתי, התלבשתי והלכתי לפגוש אותו. הפגישה הייתה חמימה מאד. בגלל שחג, הסיכויים שאיזה פלאפל יהיה פתוח היו קלושים. התחלנו להסתובב: הלכנו על כל דיזנגוף ואז פנינו לקינג ג'ורג' ואז לאלנבי ולנחלת בנימין עד לרוטשילד. ישבנו בבנדיקט. אכלתי בריוש עם ביצה עלומה וסינטה. ז'דק בחר בשקשוקה. דיברנו על שפות: על פולנית, צרפתית ועברית. דיברנו על מילים מכוערות בשפות-האם שלנו, ואמרתי לו שלפעמים אני מתבייש בעברית. "לסוגר של הבורג קוראים בעברית "אוּם", שזה בערבית אמא," אמרתי. "ובגרמנית קוראים לסוגר מוּטֶּר, שזה גם אמא". הוא שאל מתי עליו לצאת מחר לרמאללה אם הוא צריך להגיע בעשר לפגישה ואמרתי שכדאי שיקדים לשבע בבוקר כי זה חג. שתינו בירות. השקשוקה הייתה טעימה לו, הוא חזר על זה כמה פעמים וגם הודה למלצרית. ז'דק סיפר שפגש את יעקב וכסלר, שהיה יהודי ניצול שואה, גדל כנוצרי וגילה שהוא יהודי בגיל מאוחר. אמרתי לו שאלנבי זה רחוב "סליזי" והוא נראה שמח לשמוע שיש זונות באיזור. ישבנו ב"מנזר". הוא נאם אודות חייו בלונדון, על כמה היהודים דומים לפולנים, דימיון פיזי ותרבותי. השבתי שבגלל שפולנים הם מהדור המייסד של מדינת ישראל, בטח יש משהו ב DNA שלנו שדומה ולכן, כנראה, הוא מרגיש כאן בבית. נראה שהסכים איתי. אמרתי לו בשקט שלא יסתובב עכשיו… אבל… סתיו שפיר ממחאת-האוהלים יושבת לידינו כרגע. סיפרתי לו על המשא ומתן לשחרור גלעד שליט ועל כמה המצב של האסירים הפלסטיניים סביר יחסית וזה הזכיר לו שפגש פלסטינאית שאחראית לאסירים שאמרה בדיוק הפוך, "מעניין". שתינו בירות ושילמתי. בזמן שצעדנו, התוודה שהוא חושש מניתוח בברך שעליו לעשות יום אחרי שהוא חוזר לוורשה. הגענו למלון וקבענו להיפגש שוב. חזרתי על עקבותיי והלכתי לשכב עם זונה ביונה הנביא. כשיצאתי ממנה הקאתי מהריח של הקונדומים, שמן-התינוקות והחימום.
פגישה שלישית
ז'דק פגש אותי מחוייך בלובי. הוא סיים לכתוב את הכתבה שלו, בילה בים וכנראה שיעשה זאת גם מחר כל היום. בלחישה סיפר לי שהוא מכיר מישהי רווקה בת שלושים ושבע שהוא נמשך אליה מאד – ומצליח להתאפק בינתיים. "תגיד", שאל בתמיהה, "האם מקובל שבחורות בגילה תהיינה רווקות ובודדות בתל אביב? כי ככה זה בוורשה היום…". אמרתי לו בפשטות, שכן. דוס אשכנזי עבר לידנו על המדרכה וזה הצית שוב את השיחה השטחית על הדת: גם בנצרות, מסתבר, יש הרבה חובות )שנים-עשר שלבים, צום כל שישי, צום בעשרים וארבעה לדצמבר (והכל סובב סביב אוכל. החלטנו לאכול. ישבנו לחומוס ופלאפל. ז'דק שאל על חוסר הנימוס הישראלי. הוא התפלא שעיתונאים קוראים כאן לראש הממשלה "ביבי". הסברתי שיש דברים שנראים כחוסר נימוס) לא פונים לאדם זר בגוף שלישי, לא מכנים אדם כ"מר" אלא אם אתה לועג לו…( אבל בעצם זה לא באמת כך. אנחנו פשוט מן עם דוגרי כזה. לאחר שהתעניינתי, הוא סיפר שבדרך לרמאללה נהג מונית ניסה לדפוק אותו במחיר. הוא ירד באמצע ולקח מונית לירושלים. הנהג הטיפש לא הודה שאין לו מושג לאיפה לנסוע, והוריד אותו עשרים דקות הליכה מהיעד. הסכמנו שהפלאפל של ירושלים הכי טוב בארץ. ז'דק התעקש לשלם הפעם. הראתי לו את פסל הברווז של דודו גבע. ישבנו לשתות יין בקפה מסריק ודיברנו על ש"י עגנון. הוא ביקש שאכתוב את הא"ב העברי ואצייר לו משהו. ז'דק צחק: "זה יהיה שווה מיליונים"… עניתי בחיוך מריר: "ואני לא אראה מזה שקל…". הפרופסור המומחה לפוליטיקה של הספורט לא כתב לו בחזרה, אבל הוא פגש בסוף את אבי מלר שהעמיס עליו מידע עסיסי. "לכל אחד יש ייעוד והוא עושה אותו טוב יותר מאנשים אחרים", ניגב את פיו והסביר מדוע בחר להיות עיתונאי. הוא מתגעגע לשחק כדורגל, אותו שיחק בצורה מקצועית בליגה של הנוער ועזב רגע לפני העלייה לבוגרים. "אין בזה כסף". יש לו חבר שזכה בחמש אליפויות בנבחרת פולין, ואין לו שקל על התחת. לעומת זאת הבן של אותו החבר, משחק בארסנל ומרוויח עשרים אלף דולר בשבוע ואביו גאה מדי לבקש עזרה. הם חיים טוב, בתור עיתונאי ורופאת שיניים בוורשה: אשתו עובדת שלוש פעמים בשבוע וזה מספיק להם למחיה וכך הם נהנים מהחיים. ז'דק ניסה להסביר למה קומוניזם שווה לנאציזם, אפילו אם זה "הרגיז את מנהל מכון ויזנטל" בפגישה שקיימו. ספרנו והגענו למסקנה שכרגע יש חמש מלחמות פעילות בעולם, שזה הכי מעט בהיסטוריה. "בני אדם מחליטים מה שווה בעיניהם ומה לא! פעם פרח "הצבעוני" היה שווה המון כסף, כמו שהיום זהב!". בשנה שעברה, כשלקח את הבנות שלו לכפר, הן ראו בפעם הראשונה איך שוחטים חזיר ומאז הן בטוחות שהאדם הוא החיה האכזרית ביותר. התחלקנו חצי-חצי בתשלום על היין. חזרנו למלון בדיזנגוף. כתבתי לו על פתק המלצות שלי למוסיקה ישראלית: רונה קינן, חווה אלברשטיין, פורטיסחרוף ועידן רייכל. נפרדנו בחמימות. איחלתי לו הצלחה בניתוח. בקו שישים ושש הנהג לא הפסיק לצעוק בערבית, אריתראי אחד דיבר באנגלית בקול רם ושלושה פיליפינים ישבו ושתקו. בפינה של בן-יהודה עם ארלוזרוב עלתה בחורה בלונדינית יפהפיה והחלפנו מבטים בישניים. מה שהרס הכל היו שני דוסים שלא הסכימו לשבת לידה. הלך המומנטום. ירדתי מהמונית והלכתי לחפש בית זונות בז'בוטינסקי.
אפשרות התגובות חסומה.