אחת השאלות שמטרידות מעצבים היא מה אני לעזאזל עושה פה: אני מעצב? ביצועיסט? האם אני עושה כל מה שהלקוח מבקש כדי לקבל את הכסף בסוף העבודה או נלחם על כל החלטה שאני חושב שהיא מוטעית? האם העבודה שלי צריכה להיות גם המקום שבו אני מבטא את היצירתיות שלי ומגיע לסיפוק אישי או שצריך לעשות הפרדה בין השניים - עבודה זה עבודה וביטוי אישי נא לחפש במקום אחר
מה עושה מרחב בעיר למקום? מדוע מגרש החנייה הישן של הבימה והיכל התרבות היה מגרש חנייה, וכעת, משהפך לכִּכַּר התרבות (זה השם הרשמי) אולי יהפוך למקום? זה כמובן נושא למאמר מקיף, אבל אני רוצה להציע כאן מחשבה אחת, ולאחריה לתאר פרויקט אמנותי שבו ניסיתי כאוצרת, לערב אחד, לייצר בשדרות הפוגשות […]
מחשבה בעקבות מחשבות ומעשים של עצמי ושל אחרים זמן מה אני עסוקה ברצון להישאר בתוך צילום. הפתרון הכי טוב שמצאתי בינתיים הוא לצלם בחשיפות ארוכות. למתוח את הזמן של העשיה באופן שכבר אין לו התחלה אמצע וסוף. לצלם כמו לנשום. הרי גם אם אעמוד מאחורי חצובה שעה ארוכה "אני לא באמת מצלמת שעה" אבל אני כן מצלמת. אופן העשיה שלי הופך להיות כזה שאינו תלוי זמן. דווקא הפעולה שמדגישה את הזמן מבטלת את המשמעות של הטווח. אולי כמו מדיטציה, כשהשהות בתוך הסיטואציה מבטלת את הסממנים הרגילים של "אני חושב משמע אני קיים". פשוט להיות.
מימיני, מן המערכת (לא במכונית, בחדר), מתנגנת כבר כמה ימים רצוף הסימפוניה Harold in Italie של הֶקטור בֶּרליוז, עם סולו ויולה של גֶ'ראר קוזֶה. ולמה אני מציינת את זה? כיוון […]
לפעמים אתה נתקל ביוצר שהורג אותך. פשוט שוחט אותך, ושודד ממך הכל. הוא לא אחד שאתה יודע שתשאב ממנו השראה, הוא לא אחד שדברים שהוא עושה מדברים אליך. אתה רוצה להיות הוא. אתה רוצה לראות דרך העיניים שלו, ולחיות כמוהו, ולהיות זה שדוחף את הידיות בתוך המוח שלו, "להיות ג'ון מלקוביץ'" סטייל. זו קנאה אמיתית וכנה, שנדיר שאני מרגיש, ופעמים רבות היא עושה חשק עצום לקום וליצור. במקביל, היא גורמת לי לרצות לשכב על הרצפה ולצרוח, כמו שהייתי עושה מידי פעם באיזור גיל 3. כי הוא כל כך טוב, לעזאזל.
זה עתה חזרתי מביקור בן 10 ימים בצרפת. היה לי הכבוד להשתתף בפסטיבל הבין לאומי ה-38 לקומיקס באנגולם.
- הפסלון בתמונה הנעה בפוסט השכן, הוא שיחזור של צלמית קדומה מתרבות עתיקה. - הפסלון הוא חלק מפרויקט שהתחלתי לעשות לפני מספר חודשיים. עדין לא ברורה לי מטרת הפרויקט, ואין לו שום יעדים בשלב זה
לאחרונה קיבלתי (מתנה מעצמי) ספר שנקרא "101 דברים שלמדתי בבית ספר לארכיטקטורה" (10.36 $ באמזון). מדובר בספרון שנכתב כנראה מתוך מטרה להיות ספר מתנה מהורים מבולבלים לסטודנטים מבולבלים לא פחות לארכיטקטורה והספיק מאז להוליד אחריו סדרה […]
* המאמר מוקדש לסטודנטים ולמעצבים ויוצרים, ולכל אוהבי השפה באשר הם, שעדיין מאמינים שהמאבק אינו אבוד. אם תצאו מן הבית ותצפו בשלטי החנויות (במיוחד בגוש דן), תגלו מגמה גוברת של […]
יושבת באוטובוס קו 46 מתחנה מרכזית תל אביב ליפו, צפיפות לחה של אוטובוס ביום חם-מהביל. מסתכלת החוצה דרך חלון האוטובוס לעבר הרחובות הססגוניים 'דרך יפו'-'אילת'-'רזיאל' ורואה שורה אחידה של בובות […]
הם נמצאים בכל מקום (או לפחות באנטייטלד): אמיתי גלעד כותב על איך לזהות פרויקטים שלא צריך לקחת, כאילו הוא מעצב ותיק ולא סיים את הלימודים לפני חצי שנה (זו לא […]
יש פרויקטים שכדאי פשוט לא לקחת. לא תמיד קל לזהות אותם, אבל הנה שיטה שאולי תעזור. הכירו את הפילטר.
כילדה כשאבא שלי היה מרכיב אותי על האופנוע שלו אהבתי לנחש באיזו מהירות אנחנו נוסעים. אני לא יודעת לפי אילו פרמטרים התכווננתי, אבל אחרי שהייתי מחליטה בכמה קמ"ש אנחנו מתקדמים, הייתי מציצה מאחורי הכתף על מד המהירות ולרוב הייתי מדויקת. זה נטע בי תחושה שאני מרגישה את הדרך.
"עברית קשה שפה" אומר הביטוי הקאלטי. כל כך קשה עד כי לעתים אנחנו מעדיפים את האנגלית על פניה. אליעזר בן־יהודה אני לא. גם לא אבשלום קור, ואפילו לא ירון לונדון, אבל אני מוכרחה להודות שבכל זאת יש לי איתה איזו מערכת יחסים, עם העברית הזו.
