דן אלון

מכתב לליון

לטיסיה נכנסה לחדר והניחה שקיות נייר גדולות על השולחן בהקלה שניכרה בפניה. תוך קינוח ידיה היא טרקה את הדלת השבורה, סיננה תחת פלומת-השפם, התיישבה ליד השולחן וסרקה בעיניים טרוטות את החדר. פופוס, החתולה הקשישה, קפצה על השולחן והתרפסה כשואלת אם בשקיות הנייר יש דבר מה עבורה. החדר דחוס ורק אור מועט נכנס דרך חלון קטן, מצייר פסים בשתי וערב על הקיר שממול. "אין לי אוכל בשבילך", אמרה חרישית אל החתולה שהביטה בה בתמהון. "אלו ספרים, ואת הרי לא יודעת לקרוא!". לטיסיה הרימה את רגליה והשעינה אותן על הכיסא השכן, שולחת את ידיה ומצביעה בשעמום על האוכל של פופוס, מושלך על הרצפה בקערית מטונפת. פופוס רחרחה את השקיות, הנידה ראשה לימין ולשמאל, קפצה מן השולחן והחלה לאכול.

"אמא יקרה, זה עתה חזרתי מהפסטיבל השנתי לקומיקס. קניתי לך את הספרים שביקשת ואף המתנתי בתור לקבלת חתימות מהאמנים שהתארחו שם. נתראה בקרוב, לטיסיה". היא הכניסה את הספרים לתוך מעטפה מרופדת, תוך שהיא מקפידה לוודא שעשתה את השלבים בסדר הנכון בקול רם, והוסיפה את המכתב למעטפה עליה כתבה את כתובת בית אמהּ בליון. משסיימה, כילתה לארוז את חפציה. תנור החימום החל חורק והסיח את דעתה של פופוס מן האוכל. היא החלה מייללת בקצב קבוע. "את צודקת," אמרה לטיסיה. היא ניגשה אל המעטפה אליה הכניסה את הספרים ושלפה משם את אחד מהם.

"את זה אשמור לעצמי", אמרה לפופוס תוך לטיפה עדינה. קול אריזת הקופסאות ותיפוף רגלי החתולה היה למנגינת סיום לתקופה לא טובה בחייה של לטיסיה. בחוץ מים ניגרים מהמרזב, ואוושות העלים כקונטרפונקט לרוח ינואר.

פסטיבל הקומיקס הבין לאומי באנגולם

זה עתה חזרתי מביקור בן 10 ימים בצרפת. היה לי הכבוד להשתתף בפסטיבל הבין לאומי ה-38 לקומיקס באנגולם. את נסיעתי לצרפת חלקתי עם שותפתי למלאכת יצירת הספר החדש, you're my wish, נועם נאומובסקי. יחד אנחנו מפרסמים קומיקס תחת השם chrome handle comics. הפסטיבל משתרע על כל העיר (עיירה קטנה שנמצאת באי מוקף בנהר) במספר מוקדים, והעיר המנומנמת בדרך כלל מתמלאת אנשים מכל העולם עד אפס מקום. המקום הנחמד ביותר להתרועע בו הוא בית הקפה le chat noir. שם אפשר לפגוש את האמנים האחרים, עיתונאים ובעלי הוצאות ובעלי פסטיבלים. הצרפתים אוהבים קומיקס והם אוהבים לקבל חוויות תרבותיות מרחבי העולם: הדוכן שלנו הצליח להוות אטרקציה בשל היותנו מהמזרח התיכון ויחד איתנו משכו את מוקד תשומת הלב אמנים רומנים וסינים לא פחות מהאמנים הצרפתים, הגרמנים או הבריטים. תענוג לחזור לחזור עם טעם האהבה הזאת לקריאת קומיקס – שבניגוד לקוראים הישראלים, חוצה דורות. אחת ההוכחות שלי לאהבת הצרפתים קומיקס "אקזוטי" הוא רכישתם של כמות בלתי מבוטלת של ספריי הקודמים בעברית, "הסיכוי האחרון של סיסיל" ו"התנהגויות היסטריות", בלי שהם מבינים מילה.

☼ עוד מאת דן אלון ← להריח את היד ולשבוע