מה עושה מרחב בעיר למקום? מדוע מגרש החנייה הישן של הבימה והיכל התרבות היה מגרש חנייה, וכעת, משהפך לכִּכַּר התרבות (זה השם הרשמי) אולי יהפוך למקום? זה כמובן נושא למאמר מקיף, אבל אני רוצה להציע כאן מחשבה אחת, ולאחריה לתאר פרויקט אמנותי שבו ניסיתי כאוצרת, לערב אחד, לייצר בשדרות הפוגשות את הככר הזו – מקום.
הכִּכַּר העירונית, כמרכָּז במרחב הציבורי, כמרחב פתוח, שוויוני, סולידארי ומשותף לכל, שמרכֶּז אליו ציבור – היא מקום. במרחב הציבורי, אנשים מגיעים אל מקום כדי לשהות בו ולחלוק בו דבר מה משותף. ככר רבין היא מקום. גינה ציבורית גם היא מקום שאנשים השוהים בה חולקים ביניהם, גם אם נדמה להם שאינם חולקים שום דבר משותף. בינתיים ככר התרבות ריקה. אני חושבת שיש לה סיכוי, בין השאר, משום המדרגות-ספסלים הרחבים המעוצבים בתוכה. מדרגות שהיו לספסלים רחבים כאלה רואים בכל מקום בפירנצה, ואנשים מתיישבים עליהם בכל שעות היום ומסמנים – מקום. דני קרוון, שתכנן את ככר התרבות, מכיר את פירנצה טוב מרובנו.
בספטמבר 2008, לערב אחד, הפכו שדרות לב העיר (ח"ן, בן ציון ורוטשילד מרח' החשמונאים לכיוון הבימה), ורחוב תרס"ט וגן יעקב – שאז נפגשו כולם באתר הבנייה של ככר התרבות – ללונה-פארק שאין דומה לו, במסגרת ערב עונת פתיחת התערוכות של הגלריות והמוזיאונים בתל-אביב. עיריית תל-אביב – יפו הזמינה אותי לאצור את האירוע, והרעיון שלי היה להפוך את השדרות הללו, לערב אחד למקום. רחובות העיר הם צירי תנועה. אנשים חולפים בהם בדרכם ממקום אחד למקום אחר. בעיר, בדרך כלל, אינך מסתובב ללא סיבה, אתה תמיד בדרכך לאנשהו. והלונה-פארק, חשבתי, יכנס אליו אנשים, ייצר סיבה להסתובב, ייצר סיבה להתעכב, וייצר הזדמנות להיפגש. בלונה-פארק אתה מוזמן לחייך לאנשים שחולפים מולך. אתם חולקים מקום משותף וחוויה דומה.
ומרגע שהבנתי "לונה-פארק", הבנתי לפחות שני דברים: 1. שצריך לייצר למקום שער. כי מרגע שנכנסת מבּעד לשער – נכנסת למקום, ו-2. שצריך להרים בלבּו גלגל ענק.
בקצות השדרות הקמנו שלושה שערים: כחול, אדום וצהוב (משרשרת נורות). בכל אחד מהשערים העמידה האמנית תמוז בינשטוק קבוצת צעירים שמסרו בלון, בצבע השער, בידי כל מי שנכנס בו. מהר מאוד נצבעו שדרות הלונה-פארק באדום צהוב וכחול (פעולה שהיתה גם הומאז' לעבודה "מי מפחד מאדום צהוב כחול" של ברנט ניומן מ-1966). בלונה-פארק, בניגוד למוזיאון, הקהל הוא חלק מרכזי ביצירת האווירה, וכאן הקהל ממש צבע את המקום.
כניסה מן השער האדום. שד' בן ציון פינת קינג ג'ורג'. צילום: אילן בשור
כל העבודות שהוצגו באותו ערב נגעו בחוויה הלונה-פארקית: מתקנים, התקהלות, ממתקים, שמחה. וכולן גם הגיבו לעובדה שהלונה-פארק הזה שאין דומה לו הוא רק אורח במקום שעד לפני שעה היה שדרה מוכרת ושקטה. שבין עצי הפיקוס והשקמה, שהוותיקים שבהם חיים בשדרות כבר קרוב ל-100 שנה, פועל הלונה-פארק לכמה שעות. שִמחה, חשבתי, כמו דימוי, היא בת-חלוף.
באותו ערב, ובתיאום מראש עם פקחי העירייה, הסתובבו בין השדרות אוטואים של גלידה. כשהזמנתי אותם להסתובב, יותר מאשר על הגלידה, חשבתי על המוסיקה הטיפשית שהם משמיעים, שבאותו ערב, באותו לונה-פארק, היתה בדיוק המוסיקה שהיינו צריכים.
התפיסה האוצרותית, הלומדת מקום באופן ספציפי, כדי להשתלב בו נכון, הולידה גם את הרעיון להזמין את ארי פולמן להקרין במקום ההתרחשות (קצה צפוני של שד' רוטשילד) את הקטע מואלס עם באשיר שבו הכלבים רצים את השדרה ונעצרים לנבוח (מול חלון הבניין במס' 137). הרי בנינו לונה-פארק של דימויים, שהיה מקום ואשליה של מקום, וחשבנו לתעתע באנשים העומדים שם צופים בהקרנה ומטפחים את התחושה שבכל רגע יגיעו הכלבים מאחור.
תוך העבודה גם התחקיתי אחר לונה-פארקים בעולם ולהפתעתי למדתי, שהמפה של שלוש השדרות התל-אביביות הנפגשות בלב אחד (מִבְצר הבימה), מזכירה את המפה של דיסנילנד של שלוש שדרות שבלִבּן טירה.
כארבעים עבודות נהדרות השתתפו באירוע, אבל אף אחת מהן לא סיפקה את הדימוי הקלאסי של גלגל ענק מעל לעיר, וידעתי שאסור לוותר. מעל כל לונה-פארק רואים את הגלגל הענק שלו. בתל-אביב, כשמרימים את הראש, רואים בכל מקום מנוף. כל מה שצריך, חשבתי, זה שהמנוף מעל אתר הבנייה יאיר באורות צבעוניים וינוע בחצי סיבוב מעל לשדרה. בלבי ידעתי שזה רעיון ענק ופשוט לביצוע, ושאם נניח אבא שלי היה האחראי בשטח, הוא היה אומר "אין שום בעיה!".
הבעיה היתה שלא ידעתי מה יגידו בשטח.
נקבעה לי פגישה עם מנהל האתר בקונטיינר הממוזג שישב צופה על קניון המכוניות ההולך ונבנה.
לקח לי, נניח, דקה לתאר את הרעיון, ולו בדיוק שנייה להגיד כן!
את המאה מטר גֶרְלַנְדָה (שרשרת נורות) עם מאתיים נורות צבעוניות סיפקה מחלקת המאור של העירייה. יום קודם לאירוע, בשעת אחר-הצהריים, העמיסו שני פועלים את הגֶרְלַנְדָה ששכבה מפותלת בארגז לא מאוד גדול על מעלית המנוף, ואחרי בערך שעה ובעזרת אזיקונים – מאה מטר גֶרְלַנְדָה כבר היתה מתוחה שם, מחכה לייעודה.
נשארתי במתח, אבל רק למחרת, באירוע עצמו, הפעילו אותה לראשונה. והיא מלאה את כל ציפיותיי. כמה שעות אחר-כך, בחצות, התקפל הלונה-פארק ונסע, אולי, לעיר אחרת. רק את הגלגל הענק לא כּיבו. הוא האיר שם עוד שלושה חודשים. כמה חודשים אחר-כך כבר ראיתי שמאירים בעיר מנופים נוספים. אבל זה שלנו, שמור לו המקום של מי שעמד בלב לונה-פארק שלא היה דומה לו, שהיה מקום והיה אשליה.
מפת דיסנילנד, 1980. השם לונה-פארק שאין דומה לו הוא פרפראזה על הכרזה 'האופרה הצפה המקורית שאין דומה לה' המופיעה בספר 'האופרה הצפה' של ג'ון בארת
מרתק!!
מזכיר לי מאמר של לארי אברמסון בו הוא עורך השוואה בין טופוגרפיית השבילים של מיני ישראל לזאת של דיסנילד. ("מיני ישראל: העיר האידאלית הישראלית").
תודה על הלונה פארק והפוסט גם יחד:)
מחשבה ארכיטקטית למהדרין
יפה!
נדמה לי שכבר כתבתי את זה בכמה מקומות ווירטואלים בעבר – גרלנדה יכולה לגרום לי לרצות לבכות מרוב התרגשות. יש בה נוסטלגיה קצרת טווח ויכולת להאיר באופן משמח את מסיבות הערב ותחושה מלאה של קיץ.
תודה על מחשבה מקסימה.