בעברית, המילה דָּבָר (ברבים: דְּבָרִים) היא אולי המילה הקרובה ביותר להצביע על משהו בעולם (מעשה או חפץ) מבלי להיות קונקרטי. תקראו טקסט רגיל כלשהו, או תקשיבו לאנשים, ותקלטו כמה פעמים דָּבָר או דְּבָרִים משמשות במשפט במקום משהו קיים או שהתקיים בעולם. בעברית, המילה דָּבָר (שם הפועל: לְדַבֵּר) קרובה מהמילים שפה […]
בהקדמה לספר המציג את עבודותיו של המעצב והטיפוגרף עודד עזר, שיצא לאור ב-2009 בהוצאת גשטאלטן, כתבה פאולה אנטונלי, אוצרת העיצוב של המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, ש"העיצוב של עזר מאפשר לחלום על שפה על-אנושית, המושפעת מביולוגיה יותר מאשר מתרבות – החלום של כל אמצעי התקשורת האוניוורסליים שחשבנו עליהם במשך שנים". אנטונלי […]
המספר 27 חילחל לתת מודע שלי, וצץ 27 פעמים בספר שאני כותבת. סתם, שלוש פעמים. אבל יחסית לבחירה שחשבתי שהיא אקראית- הייתי אומרת שזה הרבה. אחת הדמויות היא בת 27 כשאנחנו פוגשים אותה לראשונה. דמות אחרת סופרת 27 צעדים כדי להגיע לחדר שלה שממוקם במסדרון שאין לו סוף וכל החדרים בו זהים. והגשם, שירד כל החורף, הפסיק פתאום בכ"ז באדר. באופן מקרי לחלוטין, התאריך שלקחתי על עצמי לפרסם בו מעשים ומחשבות הוא הכ"ז של כל חודש גרגוריאני. מי שיגלול אחורה לחודשים "שחור", "משפחה" ו"לימודים", לא ימצא אותי שם. (חוץ מבתא הוידויים, שם אני מכה על החטא הזה בדיוק). אבל הגיע חודש "עברית" וסאת רגשות האשמה שלי גדושה ועולה על גדותיה. מכיוון שאין בי מעשים, אכתוב.
כמו הרבה סטודנטים לשעבר, גם אני שומר את החומרים מתקופת הלימודים, ובמקרה הזה אלו ספרי סקיצות. אני ממש אוהב ספרי סקיצות: מולסקין, פיילד נוטס, מידורי, רייטרס בלוק, מוג'י; איי.4, איי.5, בחבילות של 3, עם שורות, משבצות, נקודות, או סתם דף חלק. אף פעם לא ויתרתי על הזדמנות לקנות עוד ספר סקיצות חדש. לפני הלימודים, כשהתחלתי לקנות ספרי סקיצות כדי למלא אותם בכל מה שאלמד, חשבתי שספרי סקיצות צריכים להיות קצת כמו ספר מאוייר, שבכל עמוד יש סיפור אחר, והם מלאים ברישומים ושירבוטים מסוגים שונים. בכל זאת, קוראים לזה sketch-book. זו גם הצורה שחשבתי שאני צריך להשתמש בספר הזה; המרצה נותן תרגיל, ואומר לנו לעשות 2-3 סקיצות, לראות מה עובד, ורק אז לבצע אותו באמת.
* המאמר מוקדש לסטודנטים ולמעצבים ויוצרים, ולכל אוהבי השפה באשר הם, שעדיין מאמינים שהמאבק אינו אבוד. אם תצאו מן הבית ותצפו בשלטי החנויות (במיוחד בגוש דן), תגלו מגמה גוברת של חשיבה פריפריאליסטית וחקיינות. שפע של שלטים באנגלית, המנסים למצוא חן בעינינו באיצטלה של יוקרתיות (שכן לטעמו של הישראלי הממוצע, האנגלית […]
"עברית קשה שפה" אומר הביטוי הקאלטי. כל כך קשה עד כי לעתים אנחנו מעדיפים את האנגלית על פניה. אליעזר בן־יהודה אני לא. גם לא אבשלום קור, ואפילו לא ירון לונדון, אבל אני מוכרחה להודות שבכל זאת יש לי איתה איזו מערכת יחסים, עם העברית הזו.
בספרו המצוין של גיא דויטשר "גלגולי לשון" הוא מציג דוגמאות המסבירות כיצד מאז ומתמיד, בכל תרבות ותקופה היו חובבי השפה מתריעים אחוזי אימה מפני התדרדרות לשונית מסוכנת וחסרת תקדים. את ההקדמה לפרק העוסק ב"כוחות ההרס" הוא מסכם בציטוט שובה לב של מבקר ספרות אוסטרי בשם האנס ויגל שטען לפני כשלושים שנה ש"בכל תקופה טענו שהשפה נתונה בסכנה חמורה מאי פעם. אך בזמננו, השפה באמת נתונה בסכנה חמורה מאי פעם." אפשר להבין אותו. תראו מה קורה ברשת החברתית כשצוקרברג מחליט לשנות בלי התרעה מוקדמת (או הסבר לפחות) את עיצוב הפרופיל שלנו.
דוגרי, כמה פעמים יצא לכם בהזדמנות זו או אחרת לשרבב את המילה "בעצם" למשפט? הרבה? סביר שכן. לא רק פשוטי העם – בטלוויזיה, ברדיו, כל כתב, קשב, מראיין, דוגמגישה – כולם עמוק באינפלציית ה"בעצם". על מה זה מעיד בעצם? האם "בעצם" הוא ה"כאילו" החדש?
מה אתם יודעים, המרחב הוורבאלי שלי ברגרסיה זוחלת, ויעידו על כך חמש המילים האחרונות. זה עברית זה? אם במקרה תהיתן איך הלשון שלי קשורה לאנטייטלד, ולא כדי לעורר במי מכם מחשבות לא כשרות, אנמק לכם בשפה רפה שהיא עצמה אחד מכלי העיצוב החדים ביותר בנמצא, אם לא החד שבהם. תשאלו […]
"כשם שהמניעים הראשונים שגרמו לאדם לדבר היו הרגשות, כך היו ביטוייו הראשונים ציורים של המחשבה." ―ז'אן ז'ק רוסו, מסה על מוצא הלשונות. הוא הופיע זמן לא רב אחרי המעטפות, הבולים והגלויות, כשעוד הסתפקנו בלשלוח ממגדל אייפל או הביג־בן כמה מילים בהולות על גב צילום שמישהו אחר צילם (ואנחנו אפילו לא […]
