בעברית, המילה דָּבָר (ברבים: דְּבָרִים) היא אולי המילה הקרובה ביותר להצביע על משהו בעולם (מעשה או חפץ) מבלי להיות קונקרטי. תקראו טקסט רגיל כלשהו, או תקשיבו לאנשים, ותקלטו כמה פעמים דָּבָר או דְּבָרִים משמשות במשפט במקום משהו קיים או שהתקיים בעולם.
בעברית, המילה דָּבָר (שם הפועל: לְדַבֵּר) קרובה מהמילים שפה ולשון, לתאר את מה שאנחנו עושים בלשון עם דְּבָרִים בעולם. אנחנו מְדַבְּרִים.
'על מה דיברתם? דיברנו על כל מני דברים'
בראשית מופיעה דָּבָר במובן דיבור: "וַיְדַבֵּר אלהים אל נֹח" [בראשית ח טו]. קודם לכן נאמר "ויאמר".
מופעה השני הוא בפסוק הפותח את סיפור מגדל בבל, וגם שם במובן דיבור: "ויהי כל הארץ שפה אחת וּדְבָרִים אחדים" [בראשית יא א].
המופע החמישי של דָּבָר כבר קושר דיבור למעשה. בביקור המלאכים אצל אברהם נאמר: "כן תַּעֲשֶׂה כאשר דִּבַּרְתָּּ" [בראשית יח ה].
רוב השימושים של דָּבָר במקרא, מכאן והלאה, מצביעים על דיבור או על מעשים והתרחשויות.
אבל לראשונה משמש דָּבָר גם במובן של דבר בעולם לאחר ששרה מטילה ספק וצוחקת בקרבה "האף אמנם אלד ואני זקנתי?" [בראשית יח יג], ואלוהים אומר לאברהם: "הֲיִפָּלֵא מיהוה דָּבָר" [בראשית יח יד]. כלומר דבר במובן כל דבר – מעשים ודברים בעולם.
כלומר, במקור, מופיעה המילה דָּבָר במובנה כדיבור, אחר-כך משמשת (בה במילה) כמי שמצביעה על מעשה או התרחשות, ובהמשך גם במובן של דבר בעולם (עצם, גוף, חפץ).
ומה הם עשרת הדברות? "וַיְדַבֵּר אלֹהים את כל הַדְּבָרִים האלה לאמר" [שמות כ א]? אלה עשרה ציוויים של עשה ואל תעשה. כלומר גם דברים בלשון (מושגי) וגם דברים במובן מעשה (קונקרטי).
וייתכן שהמקור להשקת כל המובנים באותה מילה הוא "הדיבור האלוהי המצווה": הדיבור האלוהי הבורא את עולם הדברים, הדיבור האלוהי המצווה לעשה או אל תעשה.
לעניין זה אצטט את אדם ברוך, מתוך ספרו סדר יום (הוצאת כנרת, 1999): "אם העולם אכן נברא בדיבור, מדוע לא תיקנו את ברכת "בורא פרי הדיבור" יחד עם "בורא פרי העץ והאדמה"? – ובכן, "בורא פרי הדיבור" הותקנה אך נכמסה "מחשש לעקימות": חשש שהאדם יטעה להאמין שדיבורו יוצר כדיבור הבורא. ומחשש שכזה אף נברא האדם רק ביום השישי: היה נברא בראשון, היה מתגאה וטועה לחשוב שהוא שותף לקב"ה בבריאת העולם, רק מתוקף היותו שם מהיום הראשון…".
ומהו דיבור בהבדל מקול? הדיבור הוגה את הקול, חותך אותו (חיתוך דיבור) והופך אותו לשפה. כלומר תנועה מן המופשט למעשי. ולכן דיבור הוא מעשה. ומכאן המודעות לדיבור כיוצר, לדיבור כמעשה בעולם.
מורן שוב | טופוגרפיה במבוא המקרא: תורה ונביאים ראשונים.
מתוך סדרת טופוגרפיות בספרים ובמחברות, יפו, ינואר 2011 – אפריל 2014
…
* מתוך הטקסט "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על דברים", שנכתב לתערוכה "שפה לדבר" של יואב בן דוב, גלריה אנגל, נובמבר 2010, תל-אביב
דבר יפה.
הזכרת לי שבכל פעם מחדש אני נתקלת בעושר של המילה הזו ומנסה למצוא חלופה, מתלבטת ומשאירה אותה גם כשהיא חוזרת על עצמה, תודה .
זה באמת מקסים וקצת סותר את הפתגם שתלוי לי על הקיר "מילים יפות לא שותלות כרובים" :)
אגב, המורה שלי להבעה בתיכון (אסתי) היתה מורידה נקודות למישהו שהיתה לו את המילה "דבר" בעבודה או במבחן, ומאז יש לי קצת טראומה בעניין. לא קל בתיכון…
הארת את עיני.
נראה לי אבל נכון להפריד בין "הדיבור האלוהי המצווה" לבין "הדיבור האלהי הבורא".
"הדיבור האלוהי הבורא" הוא "היפלא מאדני דבר" – האם ייתכן משהו שאלהים לא יכול לאמור אותו והוא ייעשה (הלאמור אותו והוא ייעשה הם אחד כשמדובר באלהים).
לעומת זאת "הדיבור האלוהי המצווה" הוא ההיפך הגמור – זהו בדיוק המקום היחיד בו הרשות נתונה, גם לא לעשות את רצונו. המקום בו הוא מצמצם את עצמו.
מקווה שהצלחתי להעביר את עצמי, זה לא היה פשוט :) אם לא, תגידו ואנסה שנית.
פוסט מרתק!
ובלי קשר –
איך שראיתי את הכותרת חייכתי. אני מזמין אותך לקרוא פוסט שכתבתי בעל כותרת דומה:
http://cafe.themarker.com/review/1370207/
המאפייניק שבי מזהה דבר עם חנה זמר ודבר לילדים. המקסם שבשיטוט לכאן ועוד למצוא אותך פה החזיר את רגע ההמתנה לדוור, הקשוח ומתנגד המסירה הידנית, שיכניס את העתון לתיבתנו