חשוב לי להבהיר: אני לא מאשים אותך בכלום. גדלת לבד, לא חינכו אותך. גם אל האחים הצעירים שלך היית אכזרי, וגם אל אחיי הגדולים היית אכזרי. חשוב לי שתבין שאני לא מאשים אותך; אבל חשוב לי שתבין שגם אני לא אשם. העובדה שאני חש אשמה על כל תזוזה שלי היא זו שמוציאה אותי מדעתי. אני לא חושב שאני מי שהפכתי להיות רק בגללך; ממש לא. פחד הגבהים שיש לי ושאני לא מצליח להיפטר ממנו קיים ללא קשר אליך. אבל העובדה שראית אותי כעדין וניסית לשכנע אותי בכוח לעלות לגג על הסולם הרעוע, כדי שאהיה גבר, ללא ספק עשתה נזק כפול. על הפחד שלי מאש הצלחתי להתגבר באופן חלקי בלבד, כשהכריחו אותי להדליק מצית בצבא! אתה קולט? בגיל תשע-עשרה? על הפחד שלי מהטבע הפתוח מעולם לא התגברתי; בכל פעם שאני יוצא לטבע אני בטוח שיעקוץ אותי דבר מה, יכיש אותי נחש או שאפול ואשבור רגל – וככה אסיים את חיי. גם מכלבים, שהיום אני אוהב למדי, לא הפסקתי לפחד לגמרי.
יפה.
מי האב? מי הבן?
זה טקסט שלי. והוא כתוב בגוף ראשון :-)
אהבתי
דן,
זה מרגש. גם ללא ההצבעה על המכתב של קפקא.
תודה לכם :-)