דן אלון

הפילוסוף ז'יל דלז המציא את המושג "ריזום", שמקורו דווקא בתורת־הצמח (ריזום = שורש, משהו שקוטעים אותו והוא רק ממשיך להצמיח עוד ועוד רגליים). הריזום מתאר מצב בו יש אינספור נקודות כניסה ויציאה א-היסטוריות בדימוי ובייצוג שלנו את האינפורמציה שאנו קולטים. דלז (ושותפו פליקס גואטרי) לא האמין כי יש דבר כזה "ידע" אחד, בינארי ("ידע" מול "לא ידע"). הוא האמין כי לכל פיסת אינפורמציה שאנחנו חווים יש הרבה מאד מטענים תרבותיים אנכיים ואופקיים, היא מחוברת להרבה מאד פיסות אינפורמציה אחרות (נשמע כמו מטריקס?), ויוצרת מוטציית-אינפורמציה חדשה.

מאז גאורג הגל אנחנו מבינים שההוויה ניתנת לנו מבחינה היסטורית, לצורך העניין הדיון ב"מסורת" כמושג. הדברים כמו שהם נגלים – הקטגוריות של הניסיון, חלוקה תרבותית, חלוקה מדינית פוליטית (במושגים כמו מיניות, גוף, עצמיוּת), כל מה שיש (ממש עבודה אונתולוגית) ניתן לנו היסטורית (למשל מה זו מסורת? האם יש דבר כזה מסורת איור? וכו'). מעשים וכתיבה של בני אדם (לדוגמה עיצוב, איור) מעצבים את ה- being שלהם. יתכן כי לטבע או למחשבה יש חוקים "אוטונומיים" משל עצמם ללא קשר לבני האדם – אבל הם "נמסרים" להם היסטורית. בני האדם מעצבים את הדרך שבה הם מקבלים אותם (למשל, מתחברים למסורת האיור בארץ "כי ככה נראה להם נכון", או כדי "לייצר מסורת בארץ"). הגל דיבר מבחינה דיאלקטית: אפשר לשחזר את החוקיות של התגלות התבונה, כלומר בן אדם יכול לשחזר איך הבין וקיבל דברים על עצמו, את הטֶלוס, ולפיכך יוכל גם לשחזר לאן תלך התבונה. ולמה כל זה קשור למסורת?

לנקודה. לצורך העניין הידע הספציפי שאני כותב עליו כעת הוא המסורת של האיור בארץ. איך אפשר להתחבר אחרי פתיחה כזאת "מבאסת", למסורת האיור בארץ? האם יש דבר כזה מסורת איור בארץ? איך זה מסתדר עם הרעיון שכל "המסורות" שאנחנו מוקפים בהן מפורשות במיליון דרכים, כל אחת רואה אותן אחרת, הן מורכבות, מתווספות אליהן אינספור "מסורות משנה"? האם יש דבר כזה "להתחבר למסורת" כשמדברים על עיצוב או אמנות?

התשובה שלי מחולקת לשלושה חלקים:

א. השראה מתחומי עבודה אחרים

אדבר בשם התחום אני מכיר, איור. איור הוא חלק ממכלול של מסורות תרבותיות. הוא משיק למוסיקה, משיק לעיתונות, ספרות, טלויזיה, תאטרון. לא בכדי איור עושה שיתוף פעולה מאד מוצלח עם כל התחומים האלו (דוגמאות: כרזות מאויירות לאופרה, איור ספרי ילדים, איור לטורי פובליציזם בעיתון, נובלות גרפיות, החרצופים ועוד). לא בכדי באקדמיות בעולם, המחלקה לתקשורת חזותית קרובה מאד למחלקות למוסיקה מודרנית, מחול ותאטרון, הן מבחינה רעיונית והן מבחינה פיזית (ממש באותה קומה).

למה לא לקחת רעיונות ממסורות של דיסיפלינות אחרות? השיטה האהובה עליי היא לקבל תובנות ממוסיקאים. אתן דוגמה מסטיב סמית, מתופף אהוב עליי (vital information. Journey). הוא הוציא dvd בו הוא מספר איך "גדל על כתפיהם של המתופפים הענקים שקדמו לו", חקר את "המסורת של ה-beat האמריקני, מלא ההשפעות החיצוניות" (בין היתר העבדוּת), והגיע לסינתזה משלו. המסקנה שלו היתה: you can't innovate before you simulate. אי אפשר לחדש בלי "לחקות" ולהכניס את ההשפעה פנימה – אי אפשר לשמוע את סטיב סמית' מבלי לזהות בו מתופפים כמו ארט בלייקי או טוני וויליאמס, לפעמים בצורה ברורה מאד. התהליך הזה, ההטמעה הזאת, יוצרת מסורת. אנשים רבים חושבים ש"עולים עליהם" כששומעים השפעה באופן ברור (או בתחום שלי כאמן קומיקס – רואים השפעה ברורה, נגיד של הדור שהיה לפניי, כמו אקטוס או דודו גבע), אבל הם שוכחים שההשפעה הזאת "נמצאת עמוק בפנים", זו תובנה, שלא משנה כמה ינסו לקטוע את הריזום שבה, היא תוציא עוד ועוד שורשים, עוד מוטציות של פיסות אינפורמציה ותופיע בשלבי עבודה שונים.

ב. קיימת מסורת איור ישראלית

נחום גוטמן, יששכר בער ריבק, יוסל ברגנר היו מראשוני המאיירים; שמוליק כץ, פרידל שטרן, יוסף בס, זאב, דוש, היו מראשוני הקריקטוריסטים; אח"כ בא דור שני, בדמות אבי כץ, ואח"כ האקטוסים, אורי פינק, מישל קישקה, בידרמן, דניאלה, דודו גבע ואנגלמאיר (ועוד). והיום יש דור שלישי (בתערוכת קומיקס עברי עכשווי יש כ-70 משתתפים מכל הדורות). נכון, ההשראה של הדור הראשון הייתה אירופאית ואפשר להגיד "שהם לא המציאו כלום". ובכל זאת, הם ניסו. והמוטציה של האינפורמציה, הריזום, הפך הניסיון שלהם לשפה הגרפית הישראלית, שאינה מנותקת, ואף יונקת במישרין מהשפה הגרפית הבין לאומית. המסורת הזאת מגובה היום במוזיאון מיוחד לעיצוב ומוזיאון מיוחד לקומיקס וקריקטורה. יש קומיקס בישראל.

ג. הצורך להתחבר למסורת, גם אם היא פיקטיבית, על מנת לתקשר ולהתחבר

נחזור למה שכתבתי בהתחלה. נניח והריזום – קיום מסורות מקבילות בראשינו, שמפורשות בשתי וערב במיליון דרכים – סותר את עצם יכולת התקיימותה של "מסורת אחת", של איור ישראלי. נניח. האם זה משנה? לדעתי לא. כל עוד "יש שיח על מסורת איור ישראלית", המסורת הזאת קיימת. גם היא אם מפוצצת בהשפעות מחו"ל, היא קיימת. כי היא מדברת בעברית, היא כתובה בעברית, היא מצויירת בעברית, על ידי יוצרים מקומיים (אגב, באותה מידה הייתי שמח אם היו כאלו בערבית, אבל זה כבר לדיון אחר). פיקטיבית או לא – צריכים להתחבר אליה, כי רק ככה נוכל להמשיך לתקשר עם הקוראים שלנו, שוחרי האיור והקומיקס בארץ.

☼ עוד מאת דן אלון ← דן חסכן