שעת צהריים, אני עומדת ושוטפת ירקות במטבח ושמה לב ששני פועלים באתר שמולי מתפללים. אחד על יציקת הבטון החדשה והשני בחלק הגבוה שקרוב לרחוב. אני מישירה מבט אל עלי המנגולד ומגניבה מבט אל אחד המתפללים. לא נעים לי, הוא פונה לכיווני, אבל הוא במקום אחר. מביך אותי להסתכל על בנאדם שנמצא בסיטואציה כל-כך אינטימית, מי יודע מה עובר בינו ובין אלוהים עכשיו? המבט שלי בורח אליו שוב ושוב, הוא מול העיניים שלי בדיוק. ממשיכה עם הירקות ומדי פעם מציצה. תוהה אם פרטיות ואינטימיות הן סוג של סוד.
אוהבת את הגריד עם התנועה….פרטיות ואינטימיות במשמעות משנים את צורתם בימינו.לצערי .
סרטון יפהפה
להקרין על רצפה כמו שטיח. יפיפה
תודה לכן.
הרשת היא באמת סוג של מסך שעוזר לי להסתתר וגם להעז להתבונן.
המילים שלך הזכירו לי שבכותל המון פעמים רציתי פרטיות ביני לבינו באמת, גם לבכות ולגם לסגור דברים ואין.
והסרטון שלך זרק אותי שנים אחורה לחדר שישנתי בו הרבה, ואם היינו סוגרים את התריסים בקיץ לגמרי בלילה, בבוקר היינו מתעוררים לתוך קאמרה אובסקורה ועל התקרה הייתה תנועת כל הרחוב למטה, קסם שחבל על הזמן.
תפילה היא סוד לאור יום.