בשנה השניה של לימודי צילום (ויצ"ו חיפה, 1990 ומשהו) נרשמתי לסדנת פרסום משותפת למחלקה שלנו ולמחלקה לעיצוב גרפי (אז עוד לא קראו לזה תקשורת חזותית).
התרגיל הראשון היה לעשות פרסומת לאבקת כביסה. היינו בצוות שלושה: תלמידת צילום אחת ושני תלמידי עיצוב. יוני ויפעת היו שניים מן הכוכבים שם בכיתה, ועם זאת, את הסלוגן "סוד מגן עדן" המצאתי אני. הצעתי שנצלם, תלויים, שני עלי תאנה על חבל כביסה.
חבל כביסה היה דימוי שהלך אתי לכל מקום, ובגלל חבלי כביסה, אני חושבת, בכלל התאהבתי בצילום. חשבתי שכביסה על חבל היא כמו לוח מודעות; שכביסה מעידה על התולה אותה כל מני דברים. ירדנו לוואדי ניסנאס עם חבל, שני אטבים אדומים ומצלמה ובחרנו באחת התאנים. צילמתי, הדפסנו (אלה היום ימים טרום דיגיטליים) ויוני ויפעת עימדו על זה יפה באדום (באותיות לטראסט כמדומני) את הסלוגן הגאוני. לצדו עמד ציור קטן של קופסת קרטון צהובה של אריזת סוד המקורית. הייתי מרוצה, הייתי שמחה, חשבתי שגם אם לא גן עדן מצאתי את עצמי, אבל זה היה השיעור הראשון בסדנה. הגשנו את העבודה וקבלנו מחמאות, ואז התחיל השיעור השני.
ובשיעור השני חוויתי משהו בפעם הראשונה. הייתי בת 22. המרצה, איש מקצוע, דיבר על פרסום ודיבר פרסום ודיבר, וממשפט למשפט לפרסום למשפט חשתי מחלחלת בתוכי בחילה. ממשית. עמוקה. אני לא זוכרת אם קמתי ויצאתי באמצע, אני רק זוכרת שישבתי וחשבתי שכזה דבר, לי, אף פעם לא קרה.
לא הגעתי לשיעור השלישי.
לא מצאתי את התצלום ההוא שעשינו, אז שרבטתי כאן סקיצה מהירה
☼ עוד מאת מורן שוב ← על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על דברים
אני אוהבת גם את הסקיצה משורבטת וגם את הידיעה שקיים הצילום המקורי, כהדהוד לסיפור: לכך שכשיצרתם את הדבר האמיתי הוא התקיים במלואו ובשיעור השני משהו גרם לו להתפוגג.
אני חושב שזה מעיד הרבה על מי שאת, על האמת שלך, שהולכת איתך צמוד מאז ועד היום. חוץ מזה שאני אוהב גם את איך שאת כותבת על זה וכן, גם את הסקיצה מחליפת הצילום. אישית יצא לי לחשוב שהייתי יכול להיות ממש טוב עם סלוגנים ו"להצליח" בתחום הפרסום. אבל יש משהו באמת כה דוחה בדבר הזה, במקצוע הזה.
שרון, עינת, תודה. גם אני אי פעם חשבתי שסלוגנים זה אקשן ואתגר מלבבים; פעם אולי, בימים תמימים יותר זה באמת היה. מאז אני את האקשן שלי מבקשת למצוא בסיפור, בשירה.
שיעורי פוטוגרפיקה, ככה קראו לזה כשאני למדתי בויצו. הגעתי לשם כדי להיות ארט-דיירקטורית במשרד פרסום והתחושה שציינת כ"כ מוכרת- ממש בחילה. מזל שבשנה ג' גיליתי את האיור.
איור לנשימה
נחמד לקרוא קצת על לימודי פרסום מ1990, מרגיש כאילו האווירה הייתה פחות חיובית ובגלל זה התמלאת בחלחלה. אולי אם היה מרצה אחר היית חושבת אחרת ומתחברת לנושא? אני אישית מאוד אוהבת את שיעורי הפרסום והקופירייטינג במכללת תילתן. אולי עם העידן הדיגיטלי הכל נהייה קל ומעניין יותר
איור לנשימה זה אחלה סלוגן, מורן :) וברצינות, כקופירייטר במקצועי, אני לא חושב שהבעיה היא עם הסלוגנים עצמם, אלא עבור אילו מטרות הם נכתבים. יש תחומים שלמים, שדווקא מתגמלים היטב, שאני לא נוגע בהם. חלק מהם, לצערי, דווקא מפותחים מאד בארץ. בעיקר שניים: פורקס (סוג של הימורים, רק שקוראים לזה "מסחר במטבע חוץ") וגיימינג (הימורים, רק שקוראים לזה משחקים). והוצע לי גם לכתוב עבור אתר "דייטינג" (שלל מדריכים שמלמדים איך לקחת את החפץ שקוראים לו אישה ולחדור לתוכו כמה שיותר, באמצעות מניפולציות כוחניות).
מעציב אותי כמה שאין ביקורת ציבורית על העיסוקים האלה, על אף שהחוק אוסר הימורים שלא במסגרת מועצת ההימורים ומפעל הפיס, וודאי גם ה"מדריכים" האלה לא היו עוברים בימ"ש…
כמובן שיש גם בעיות מהותית עם הסלוגן, בלי קשר למה הוא משרת – בעיית הרדידות, בעיית המניפולציה. אני לא מצליח לדמיין מצב שבו אנחנו יוצאים מזה, נוטשים לחלוטין את הפרסום, השכנוע, המכירה. סוחרים, אולי ללא כסף, בסחר חליפין. בוחרים משקה בסופר מבלי לדעת איזה מותג ייצר אותו, אלא לפי טעימה עיוורת או רשימת מרכיבים. אפשר להמשיך…
מה שאני משתדל לעשות, ביומיום שלי, הוא לעבוד עם עסקים שנותנים ללקוחות שלהם ערך – במוצר, בשירות, או בתוכן. לא הבטחות חלולות, לא בורות להפיל את התמימים וגם לא מבנים רעועים.