בוקר אחד, לפני כמה חודשים, התעצבנתי קלות אחרי שגיליתי שתיאטרון הקאמרי מעלה שוב את רומיאו ויוליה, והפעם במין עיבוד חדשני עם מסכי וידיאו או משהו כזה. אין לי שום דבר נגד רומיאו ויוליה, ובטח שלא נגד שיקספיר, אבל המחשבה הראשונה שעלתה לי לראש הייתה כמה אפשר להעלות שוב ושוב את אותו הדבר ומתי נראה כבר משהו מקורי ושווה בתיאטרון.
זה לא עצר בזה. המשכתי לחשוב ואמרתי לעצמי איזה חיים קלים יש להם שם בתיאטרון שהם יכולים להעלות כל הזמן את אותה ההצגה מבלי שיאשימו אותם יותר מדי שהם לא מחדשים או שהם חס וחלילה מעתיקים. לאחר מכן ניסיתי לחשוב למה בתחומים מסוימים אפשר – ואף לגיטימי – לעשות רימייק, עיבוד חדש, אינטרפטציה, או כל שם אחר, ואילו בתחומים אחרים לא. למה לקאמרי לגיטימי להעלות שוב את רומיאו ויוליה ואילו אם אני אצייר כמו פיקאסו יגידו שאני פאתטי ואם אעצב כסא כמו רון ארד יגידו שקיבלתי השראה במקרה הטוב, או העתקתי וגנבתי במקרה הפחות טוב.
זה השלב שבו אמרתי לעצמי – למה שלא נעשה מזה כתבה.
המשכתי לחשוב על הנושא וכהרגלי סיפרתי אותו לכל מי שאני מכיר ולכל מי שהיה מוכן לשמוע. מהר מאד עליתי על ההבדלים בין יצירה שאין לה מקור ויזואלי – כמו הצגה או שיר – לבין יצירה שהאלמנט הויזואלי שבה הוא הדבר הראשון שהיא מזוהה איתו. אז הבנתי שלאלמנט הוויזואלי יש גם הבט אחר – האם יש תיעוד ויזואלי ליצירה, כמו כסא או תמונה, בניגוד להצגה או הופעת מחול. משם הנושא התפתח לשאלה למה בכלל לעשות עיבוד מחדש? למה לעשות אינטרפטציה, הומאז' או מחווה – ולא עשות פשוט משהו חדש או מקורי.
לבסוף הגיעו השאלות שסביבן נסובה הכתבה שהתפרסמה בשבוע שעבר במוסף הארץ – האם אפשר בכלל להגיד היום משהו חדש? האם זה קשה יותר או קל יותר ממה שהיה פעם? ולמה בכלל אנחנו רודפים אחרי החדש, מעבר לסיבה הצפויה שאנחנו חיים בעולם צרכני שרק מנסה לדחוף אותנו לקנות עוד ועוד (ועוד).
זה השלב שבו צריכים להיות חזקים ולהמשיך, הרי כתבות מסוג זה לא יקרה כלום אם הן לא יתפרסמו, וכל עוד אנחנו עוסקים בשעשוע אינטלקטואלי לא מזיק זה נחמד, אבל איך עושים מזה לעזאזל כתבה. כרגיל, האתגר היה למצוא מרואיינים. באיזשהו שלב קלטתי פתאום שאני שואל כל מרואיין – לא משנה לאיזו כתבה – אם אפשר לעשות היום משהו חדש ושזו מסוג הכתבות שאפשר לראיין בעבורה עוד ועוד אנשים, אבל הבעיה היא שבסוף צריך לעשות מזה משהו קוהרנטי ומעניין; בכל את חמישה עמודים. לשמחתי אני חושב שבחרתי מרואיינים מספיק שונים וסופר מעניינים שהאירו את הנושא כל אחד מכיוון אחר.
הנה כמה ציטוטים נבחרים:
מעצבת האופנה תמרה יובל ג'ונס אמרה ש"בעולם האופנה כל מה שקורה זה דיאלוג בין מעצבים, עיתונאים וסטייליסטים, והקהל הרחב מקסימום נרדם מול ערוץ האופנה כי זה נחמד לראות בחורות יפות. אבל זה לא מחלחל, זה אחוז מאוד קטן. אתה יודע כמה מיליונים מתבזבזים כדי לעשות את התצוגות האלו? וזה הכל בשביל למכור בשמים. אז תמכרו בשמים, מה כל הבזבוז הזה? אנשים רעבים בעולם, תעשייה שלמה שעובדת, אנשים שלא ישנים בלילות, אין להם חיים, עובדים שבעה ימים בשבוע עד שלוש בלילה, בשביל מה? מי הולך עם הבגדים האלו? אף אחד, אולי כמה זמרות ושחקניות קולנוע".
הפרסומאי גדעון אמיחי אמר ש"מהמקום שבו אני יושב היום אני רוצה פרויקטים שבהגדרה אני קורא להם פרויקטים של 'אני לא יודע'. אם אני מגיע לפרויקט שאני יודע איך לעשות אותו, זה לא מעניין אותי"
המעצב הגרפי, דיקן הפקולטה לעיצוב בשנקר וחתן פרס ישראל לעיצוב, ירום ורדימון, אמר ש"אנחנו מקוריים וחדשניים מתוך צורך, סקרנות, דעת ושאיפה אנושית לנגיסה באינסוף […] אני חושב שצריך להבחין בין האקט החינוכי לבין מה שקורה לאחר מכן. ודאי שסטודנט קודם כל רוצה להיות גדול, הרבה לפני שהוא רוצה להיות חדשן. אם הוא סקרן בבסיס, יהיו גם דברים מקריים שיקרו לו בדרך וכתוצאה מכך הוא יראה משהו ויגיד 'רגע אחד, מה זה הדבר הזה?' אז הוא יחבר אחת ועוד אחת ויקבל שלוש ואולי ארבע ואפילו חמש […] זווית הראייה האישית שלי היא לתת להם לעשות את אותם הדברים עוד פעם, אבל טוב יותר".
המעצבת התעשייתית נעמה שטיינבוק מסטודו רדיש, מרצה בכירה במחלקה לעיצוב תעשייתי במכון טכנולוגי חולון סיפרה ש"זה מעסיק את הסטודנטים ברמה אובססיבית, אבל מה שמדאיג אותם בעיקר זה שבני הכיתה שלהם לא יעתיקו מהם, לא שאר העולם[…] את הסטודנטים השפע מטריף, אני ממש מרחמת עליהם לפעמים. הם באמת בתחושה שמה כבר עוד אפשר לעשות. אני אומרת להם הרבה פעמים: 'חברים יקרים, באנו בתקופה לא טובה. אם אתם לא הולכים להילחם בשיניים אז חבל, פשוט חבל. אם אתם לא הולכים לנבור ולחפש ולמצוא ולחדש אלא רק להסתפק בבסדר, יאכלו אתכם לארוחת בוקר. אין לכם מה לחפש פה, זה בזבוז זמן. יש כל כך הרבה בסדר. אל תעיקו, לכו למקום אחר, תעשו טובה".
ולבסוף, את הכתבה חותמת חוקרת התרבות, ד"ר נעמי מאירי דן, שמלמדת בספיר ובבצלאל, בתשובה לשאלה אם עוד אפשר להגיד בכלל משהו חדש.
זה מה שהיא אמרה: "אוי ואבוי אם לא".
הבעיה היא לא החדש אלא הצורך להגיד משהוא,
במקצוע כלכך שיטחי.
אפשר פשוט לעצב ולא לשאוף לשנות את העולם בעזרת קווים.
איזו מחשבה מעניינת.
מרצה שלי משנה א' בלימודי יסודות העיצוב, שאל אותנו פעם את אחת השאלות שהכי זכורות לי. אם היו יכולים ללמד עיצוב כמו שמלמדים למשל אמנויות לחימה מהמזרח הרחוק: התלמידים חוזרים בדיוק אחר תנועות המורה, המאסטר, וכך רוכשים לעצמם את מיומנותם הגופנית, מחקים את תנועותיו אחד לאחד.
זה נכון, כשחושבים על זה: התלמידים לא ממציאים קאטות, הם לא מגיעים לשיעור ל"הגשה" של הקאטה האחרונה שחיברו בבית.
זה נשמע פתאם מצחיק.
בנוסף, תמיד חשבתי על כך בהקשר של ביצוע יצירות קלאסיות: שהרי מי שמבצע אותן, הוא לא היוצר שלהן. הן מתקיימות כל פעם מחדש. יצירה אמנותית עם הוראות ביצוע.
קבוצת פלוקסוס היא נקודה למחשבה בעניין זה.
"במקצוע כל כך שטחי", אור-טל? זהו תחום שטחי? איך, עם לא באמצעות אמנות (ועיצוב), מגיעים אל הפרט ומצליחים לגרום לו להרהר במשהו, לצאת מסטייט אוב מיינד מסויים, לחשוב קצת אחרת? ואם לא לשאוף לשנות משהו, למה כן לשאוף? מבלי לזלזל ברצון ליצור משהו שהוא פשוט יפה או פונקציונלי – אבל את זה עושים כבר די והותר. אל לנו לרפות ידיהם של אלה שלפחות מנסים לעשות משהו טוב. בסופו של דבר, רק רעיון יש לו הכוח להוציא אנשים אל הכיכרות.
אם לא*