רונית פורת

כשהייתי קטנה כל תפיסת המרחב שלי הייתה דו ממדית.
במערב, הרי נפתלי – ידעתי שיש ים, אך חשבתי שהוא נמצא ישר אחרי האורות של מנרה.
במזרח, החרמון הרי גולן וסוריה – האויב הגדול.
בדרום, היה פרוש עמק החולה ודרכו היה אפשר לדמיין את המשך הארץ.
ובצפון, הקטיושות ולבנון – המקום הנורא הזה שתמיד אמרו שהוא מקום מאוד יפה, מבחינתי הוא היה תמיד מאוחרי גבי. התפיסה שלי הייתה שקדימה זה הדרום. ככה גם ידעתי להבחין בין ימין לשמאל, שמאל זה מזרח ימין זה מערב.

אלה קרי מילאה את דמיוני, בעיקר מפני שאמי אהבה מאוד את הספר וידעה את רובו בעל פה. אך לא רק, זה אפשר לי לדמיין עולמות רחוקים מעבר לקיבוץ ולגבולות המאוד ברורים שגדלתי איתם. הטיול הראשון שלי היה לאלסקה, שמה חיפשתי בכל מקום את העגלה הגדולה או את הקסיופאה תלוי איפה הייתי. הם הובילו אותי למצוא את כוכב הצפון שתמיד לקח רגע עד שנגלה לפני, מנצנץ אך קבוע במקומו גבוה בשמים.

בהסתכלי בו ידעתי, ששמה קדימה נמצאת דרכי כמו גם המקום שממנו באתי.