מה זה אומר להיות מעצב? מה התפקיד של מעצב או מעצבת בחברה? זה לא מובן מאליו שצריכים אותנו פה, ולכן נדרש לדון ולשאול ולתהות.
עיצוב הוא מקצוע מלחיץ, וכדי לאזן – אני מנסה להכניס קצת יותר זן לחיים שלי. לכן מצאתי עיסוק מרגיע לזמני הפנוי – עיצוב גופנים. קראו לי משוגע, אבל יש מעט עיסוקים שמרגיעים אותי כמו העיסוק בעיצוב אותיות (ערבוב טחינה ומיון עדשים מחזיקים יחד במקום השני). בחלוף השנים עיצבתי המון מערכות […]
לא מזמן חגגתי לפיסי שלי שש שנים – גיל מופלג בשביל מחשב בימינו. בדיוק למחרת יום ההולדת החגיגי, הוא החל, בלי שום סיבה נראית לעין, להקפיץ חלונות של מצוקה ולהשמיע קולות של גסיסה. מיד חשדתי שמדובר בplanned obsolescence, אבל, אין ברירה – הגיע הזמן לקנות מחשב חדש.
"תקנה מק. עזוב אותך מפיסי. פיסי זה מעפאן. למה לא מק?" מנסים אנשי המק להחזיר אותי בתשובה. מספרים כמה שהמק שלהם מדהים ומושלם ומוכשר וחתיך, וגם אופה לחם קינמון משגע.
ה ורגלתי כל כך בלנסות לראות את האור כל הזמן ובכל דבר שבבואי לכתוב על נושא החודש תהיתי איפה אני אמצא עכשיו שחור. על הטייץ השחור החדש מחמיאים לי בעיקר בעניין ירקרקותו ואפילו בימים שחורים למדי, ביני לבין עצמי אני יודעת שצבעם נוטה יותר לאולטרה מרין בלוזי מאשר לשחור המשוער. נראה […]
כמה נכתב ודובר בשאלה האם קיים עיצוב ישראלי ואם כן מה הם מאפייניו? ככל שהשאלות האלה נידונו יותר כך התרחקו התשובות והדברים תמיד נשארים עמומים ופתוחים בסוף הדיון. לכן נדהמתי לגלות בפרסומת של חברת רהיטים מקומית איך בשלושים שניות נענתה השאלה מהו עיצוב ישראלי ומהם מאפייניו. בחלקה הראשון של הפרסומת […]
הוא לא מוצא חן בעיני, הלוגו של המאבק. הוא לא חכם. הוא קרוב מידי למילים. כתוב "ב' זה אוהל", ורואים אוהל צהוב מאחורי ה־ב'. האוהל הוא משולש צהוב שיש לו שני משולשים צהובים קטנים בבסיסו, וכך אנחנו נרמזים שזה אוהל. אבל שמים לב אליהם רק אחרי הרבה מאד פגישות עם הסמל, ועד אז אתה פשוט רואה ב' יושבת בתוך משולש צהוב. בעל כורחי המשולש זורק אותי בכל פעם אל הצו־8 המפורסם ושאר מרעיו מהדואר הצבאי. אין צורך להסביר כמה קונוטציה צבאית מיותרת במאבק מהסוג המדובר.
מודעת אבל זה גם סוג של דד—ליין. המקף הזה שמפריד בין תאריך הלידה והמוות כמו בשיר של יהודה עמיחי הוא דד־ליין. ("אני מחזיק במקף הזה בכל מאודי כמו בקרש הצלה, אני חי עליו"). רציתי לכתוב "מחשבה מאוחרת", על מודעת האבל שבישרה בשקט שמילכה צ'יזיק נפטרה במאי השנה. יצאתי לחפש את השיר של יהודה עמיחי, רק כדי לגלות שקוראים לו "חתונה מאוחרת". הרבה מקרים מצטרפים בחיי לאחרונה. אולי אני רק שמה לב פתאום...
יש הרבה דברים שאפשר להגיד על עונת תערוכות הבוגרים שמסתיימת בימים אלו. את מה שהיה לי להגיד באופן רשמי אמרתי בכתבה שפרסמתי היום בגלריה. לזה הוספתי פוסט שפרסמתי בבלוג שלי שבו אברהם קורנפלד המוכר לכולנו מראיין אותי (!). ובכל זאת, אפילו שגם בכתבה וגם בפוסט נאמר לא מעט, תרשו לי להתעכב על נקודה אחת; או אם קצת להתחכם, על קצת יותר מ-700 נקודות...
מחשבה זו משתייכת לז'אנר הדברים שקודם החלטתי מתוך תחושה, ואז אני מתחיל לנסות להסביר. קצת ריברס אנג'נירינג אף פעם לא הרג אף אחד, חוץ מאלה שבטח כן. אני לא איזה גאון שחמט. אני מנצח אחד משלושה משחקים. יפה לא? (-לא). אבל זה לא משנה, כי יש שם מעבר לנצחון או […]
באוניברסיטת סטנפורד נעשתה עבודת דוקטורט שחקרה האם אנשים מצליחים לזהות מנגינות מתוך תיפוף באצבע. אדם אחד מתופף מנגינה באצבע על שולחן ואדם אחר צריך לזהות את המנגינה מתוך התיפוף. המתופפים היו בטוחים שניתן לזהות את המנגינה בסיכוי של לפחות 1:2, בכל ניסיון שני המנגינה תזוהה. כלומר, לתחושת המתופף, התיפוף נושא בחובו את המידע על המנגינה בשקיפות שעשויה להיקלט על ידי כל אחד. בפועל הצליחו המקשיבים לתיפוף לזהות את המנגינה רק פעם אחת מתוך כ-40 ניסיונות. מדוע קיים פער כה גדול בין הערכת המתופפים לבין הזיהוי בפועל של המקשיבים לתיפוף? "קללת הידוע" – הידיעה משבשת את הערכת היכולת שלנו לתקשר עם חסר הידע.
בוקר אחד, לפני כמה חודשים, התעצבנתי קלות אחרי שגיליתי שתיאטרון הקאמרי מעלה שוב את רומיאו ויוליה, והפעם במין עיבוד חדשני עם מסכי וידיאו או משהו כזה. אין לי שום דבר נגד רומיאו ויוליה, ובטח שלא נגד שיקספיר, אבל המחשבה הראשונה שעלתה לי לראש הייתה כמה אפשר להעלות שוב ושוב את […]
נא לשמור על השקט, מכונית חונה תגרר, אסור לדרוך, אין לקטוף, גזם רק בימי האיסוף, זהו חלק קטן מההוראות שאופפות את ביתי, יש עוד ענייני כלבים, מפוחים, מסיבות… ככל שיש יותר הוראות וחוקים אני יודע שהאידיאל של דיאלוג ושיתוף הולך ומתפוגג. כל חוק חדש הינו כישלון נוסף. צריך חוקים, כי […]
פעמים רבות כשעבדתי על פריים כזה או אחר לא זכרתי אם הוא עבור מים מינרליים או אבקת כביסה. חברת תעופה או בנק. הכל זהה. הכל חייב להיות מבריק וגדול ונוצץ.
הסרט העלה זכרונות של חוויות ילדות, לא זכרון של חוויה ספציפית, אלא את תחושת העוצמה של חוויות אלה, איזה כוח טוטלי היה להן. תנו לילד מה שתתנו והוא יפליג על כנפי הדמיון למחוזות הפנטסיה. כאשר נותנים לילד צעצוע, הצעצוע הינו סיבה טובה לבריאת עולם שלם המתעורר בו, והוא, הילד, מתקיים בו. כאשר אנחנו בארץ הפנטסיה, אנו שם בכל רמח אברינו ונפשנו. אין זה עיון מנוכר בעולם הנגלה כנפרד, אלא תחושה כוללת של אני, הדברים, ההתרחשויות, המשמעויות, הכל בזרימה אחת של התהוות היוצרת את המציאות. טרחחחח בוםםםםםם, וורום, וורום, אנננ... איזו זו תחושה פנטסטית, אני בורא עולם.
תות שדה זה כזה פימפ שיק: אדום פלסטיקי מבחוץ, מכוסה בטיפות לבנבנות של זרעים בפאטרן מושלם, והבפנים גרדיאנט עדין מוורוד לח ללבן צמרירי. למרות החזות המפוקפקת של התות אף אחד לא מתעכב על כך שברמה האסתטית זה קצת אינפנטילי לאהוב תותים. בכלל, כשזה מגיע לאוכל, אנשים מכבים את יכולות השיפוט […]
אחת השאלות שמטרידות מעצבים היא מה אני לעזאזל עושה פה: אני מעצב? ביצועיסט? האם אני עושה כל מה שהלקוח מבקש כדי לקבל את הכסף בסוף העבודה או נלחם על כל החלטה שאני חושב שהיא מוטעית? האם העבודה שלי צריכה להיות גם המקום שבו אני מבטא את היצירתיות שלי ומגיע לסיפוק אישי או שצריך לעשות הפרדה בין השניים - עבודה זה עבודה וביטוי אישי נא לחפש במקום אחר
הם נמצאים בכל מקום (או לפחות באנטייטלד): אמיתי גלעד כותב על איך לזהות פרויקטים שלא צריך לקחת, כאילו הוא מעצב ותיק ולא סיים את הלימודים לפני חצי שנה (זו לא ביקורת או התנשאות, זו התפעלות. הוא לא היחיד אגב, יש משהו בדור הזה של הבוגרים הצעירים שמבינים קצת יותר איך […]
