אברהם קורנפלד

לפני שבועיים חגגתי לפיסי שלי שש שנים – גיל מופלג בשביל מחשב בימינו. בדיוק למחרת יום־ההולדת החגיגי, הוא החל, בלי שום סיבה נראית לעין, להקפיץ חלונות של מצוקה ולהשמיע קולות של גסיסה. מיד חשדתי שמדובר ב־planned obsolescence, אבל, אין ברירה – הגיע הזמן לקנות מחשב חדש.

"תקנה מק. עזוב אותך מפיסי. פיסי זה מעפאן. למה לא מק?" מנסים אנשי המק להחזיר אותי בתשובה. מספרים לי עד כמה שהמק שלהם מדהים ומושלם ומוכשר וחתיך, וגם אופה לחם קינמון משגע.

בדקתי, התלבטתי, ולבסוף יצאתי וקניתי פיסי חדש. פשוט עוד פיסי. בשליש ממחיר של מק. כי אני חתיכת אתאיסט, ויש שיאמרו תינוק שנשבה. אבל כמו כל מי שחוזר לבן־זוג שהתעלל בו, אני מגלה שלא הכל גן של שושנים. גם הפיסי החדש עושה לי בעיות. המון בעיות. שעות על גבי שעות שזולגות באיטיות במורד שעון החול שעל המסך. אני נאבק בבעיות שלא ברור למה הוֹמוֹסַפְּיֶן בשנת אלפיים ואחת עשרה עדיין צריך להתמודד איתן: התקנות, התאמות, באגים, קראקים, פיקסלים תועים ואינסוף הודעות שגיאה. עצרתי את שגרת יומי (הממילא משמימה) וישבתי לפתור את בעיות המעבר. ברגע של חולשה נאלצתי להודות, הפיסי שלי רחוק מאד מלהיות מושלם. הוא לא מק.

אמנם, זאת לא הייתה אהבה ממבט ראשון, אבל המיני־גיבושון שעברנו קירב אותנו מאוד. עכשיו שאנחנו מכירים אחד את השני על כל המגרעות, יש בינינו אהבת אמת. הוא מאתגר אותי, וברגע שאני מתחיל לקחת אותו כמובן מאליו הוא משמיע רחשושים של מוזנח ומכריח אותי להשקיע בו – לסדר, לנקות ולתחזק אותו. אני אפילו מרגיש בנוח לקשט אותו מבחוץ ולהדביק עליו מדבקות, כי הוא כזה פיסי חמודי, למרות שהוא לא נראה כמו חלוק נחל מושלם, מבריק ולבן. מי בכלל רוצה שלמות.

המחשבה על כך שיום אחד המחשבים יהיו יותר חכמים מאיתנו מפחידה אותי. בעצם אולי זה כבר קורה. אבל עם הפיסי שלי אני מרגיש שלא כך המצב. ואולי זאת הנקודה שמפריעה לי עם המק – הוא יותר מוצלח ממני וזה לא מוצא חן בעייני. הוא יצירתי, סקסי ומלהיב. זה לא משאיר הרבה מקום בשבילי. מי רוצה כזה 'בסט פרינד'? זאת תחרות שמוכרעת מראש מול טכנולוגיה שתמיד תנצח. הפיסי לעומת זאת מתסכל אותי כל הזמן וזה מוציא ממני את הדחף ליצור. הרי חלק משמעותי מהיצירה האנושית מונעת מהצורך שלנו לשפר את העולם, לעשות אותו מקום טוב ונעים יותר. ואם הכל כבר טוב ונעים – אנחנו עלולים להפוך למעצבים עצלנים.

כן, אני רוצה מחשב עם בעיות – כזה שיעצבן אותי בכל יום מחדש. אפילו שיתן לי קצת להרגיש שהוא מזלזל בי. (אולי סטיבי בכלל התכוון לומר: סטיי 'אנגרי' סטיי פוליש). אני רוצה להרגיש מתוסכל מהכלי הזה כדי שאזכור שעדיין מה שחשוב זה הממשק האנושי לפני הממשק של המחשב. שאני הוא זה שמפעיל את המחשב ולא הוא אותי. לדעת שאני הוא זה שמעצב פה, ולא איזה מחשב מושלם שישמח לעצב במקומי. אני נהנה כשעולה מהמחשב רעש של מקרר משנות ה60, זה מאפשר לי להרגיש כמו בעל מלאכה. כמו אומן. אולי אפילו שיעלה ממנו קצת עשן, בריח בנזין. אני מפנטז על להתקין פדלים מתחת לשולחן ולפדל כדי לגרום להארד דיסק להסתובב. ובקיץ, כשחם, אני יושב מולו ומשאיר את המזגן כבוי באופן מכוון – מזיע מהזזת הפיקסלים. מוריד חולצה ומרגיש כמו חצי פועל בניין לפחות.

ואולי כל זה רק רציונליזציה על זה שהתקמצנתי לקנות את המק.

☼ עוד מאת אברהם קורנפלד ← הדור שלא ליקק בולים