מחשבה זו משתייכת לז'אנר הדברים שקודם החלטתי מתוך תחושה, ואז אני מתחיל לנסות להסביר. קצת ריברס אנג'נירינג אף פעם לא הרג אף אחד, חוץ מאלה שבטח כן. אני לא איזה גאון שחמט. אני מנצח אחד משלושה משחקים. יפה לא? (-לא). אבל זה לא משנה, כי יש שם מעבר לנצחון או הפסד. זה תמיד נהיה מקביל עבורי לדברים שאני עובר באותה תקופה. תמיד זה נראה כמו הפשטה והמחשה של משהו מהחיים. וזה מתחבר לי לעיצוב הרבה פעמים, והנה הסיבות:
1. המערכת
לא פגשתי הרבה מערכות חוקים שהן מצד אחד כל כך ברורות וחדות, ומצד שני מאפשרות כל כך הרבה אפשרויות, ומעל הכל: מאוזנות בצורה מושלמת עד כדי פליאה. מעצב טוב חייב להעריך את זה. הם עשו את זה מושלם, כנראה כבר לפני אלפי שנים. בלי כמעט אף חוק שמרגיש כטלאי (כמו למשל חוק הנבדל מתחום הכדורגל). הרמוניה מעוררת השראה. איך זה תמיד מתחיל אותו דבר בדיוק אבל אף פעם לא חוזר על עצמו, איך זה לא נתקע. אין באגים, אין זליגות. מקסימום סוגרים משחק בתיקו.
בתוך החוקים הנוקשים האלה אתה רואה כל פעם מחדש איך אפשר לעשות משהו שלא חשבת עליו, איך אפשר למצוא צורה חדשה, תנועה חדשה, סידור חדש של החומר הקיים.
2. תמונה גדולה, פרטים קטנים
השח מלמד אותנו לתכנן קצת הלאה. מעצבים הם אנשים שברובם נהנים להתאהב בפרטים הקטנים, בחתיכות. זה קיים שם, בתכסיסים, ב'אכילות' כליו של היריב. אבל הוא מזכיר לנו שכל זה הוא חלק מתמונה גדולה יותר. חלק מפרויקט, או מקונטקסט מסוים. בסוף צריך להגיע למלך, ואי אפשר להיתקע על משהו שולי יותר מידי. מנגד – אם נלך ישר כל הזמן רק על המלך, רק כדי לסיים, כנראה שניכשל. צריך איזון טוב בין התכנית הגדולה לפרטים הקטנים. בין המטרה לדרך. בין התכנון מראש והנסיון לצפות את העתיד אל האלתור והיצירתיות. מזכיר משהו, לא? חוצמזה, אם אנחנו עומדים מול יריב ראוי התכנית שלנו תצטרך להתגמש, נצטרך לאלתר תוך כדי. לעבוד בשביל אותה מטרה אבל להזיע ולהיות קצת יותר יצירתיים בשביל להשיג אותה ממה שתכננו. לעבוד עם מה שיש, גם אם זה לא הרבה. בשח כמו בעיצוב, אין כמו אילוצים מטרידים לכאורה בשביל להגיע למשהו טוב.
3. האנשים
אתה מוצא את עצמך בתוך כל זה. מה הסגנון שלך, איך אתה אוהב לנוע, איך אתה בונה את זה? איפה אתה שומר דברים קבועים, ואיפה אתה מנסה לחדש לעצמך. איפה הולכים על בטוח, איפה לוקחים סיכונים מרגשים. ולפעמים מעניין יותר: האדם שיושב מולך. זה לא אתה לבד, זה אתה ועוד מישהו, ויש לו מחשבות משלו, ואופי נבדל משלך. אפשר לקרוא אנשים דרך שח. כיף לראות את זה כשמשחקים עם יריב שאתה מכיר אישית היטב. אפשר לראות איך מהלכים שאדם עושה תואמים לאופי שלו בחיים. זה מאמן אותי בדבר הזה שהרבה פעמים אני שוכח / לא רוצה לעשות – לנסות לראות לרגע דרך עיניים של מישהו אחר. אפשר גם לסובב את הלוח כדי להעצים את הניסוי. כמעט תמיד אפשר למצוא משהו מפתיע שלא ראית מהזוית שלך.
4. הסמלים
לא אאריך על מערכת הכלים עצמה. אותם שישה טיפוסי כלים שחיים על לוח המשבצות. כל אחד מהם חייב להיות מזוהה בקלות למשתמשים, אך להישאר ייחודי מהאחרים. האפשרויות הן אינסופיות ותמיד כיף לראות מערכת כלים שעושה את מה שמצופה ממנה בצורה חדשה ומעניינת. בדיוק כמו לראות פונט חדש שגורם לנו שוב לחוות מחדש את הא' – ב'.
אין לי מושג איך המשחק המושלם בעולם הגיע לכזה שפל תדמיתי, על אחת כמה וכמה אצל בנות המין היפה. בנות, מה הקטע? שחקו שח. בהתחלה זה זוועה, אחר כך זה כיף. צריך לתת צ'אנס. ואם לא: פינג פונג. אבל זה כבר למחשבה אחרת.
המקביל לנבדל בשח הוא en passant שזה הכלל שמאפשר לקחת חייל שהלך שתי משבצות משורות ההתחלה שלו אבל רק ע"י החייל שלידו ורק בתור העוקב. כמו הנבדל, זהו טלאי שהוסף בדיעבד כדי לעשות את המשחק יותר מהיר (!) ומעניין.
חוץ מזה אני ממש מסכים עם הפוסט. נכון לעיצוב, נכון גם ליחסים, גם לפוליטיקה, גם ללימודים. בשח אין מקום לרגש (אפילו שהאדרנין זורם), העניינים מסתדרים עבור מי שעובד בעקביות ובהגיון. זה יפה מאוד והיה נחמד אם היה יותר מזה אצלנו.
יואב זה נכון מאד. זה באמת הטלאי היחיד שחשבתי עליו ולכן כתבתי ש[כמעט] אין טלאים. אף פעם לא הבנתי את החוק הזה..
גם הפוסט הרשים אותי וגם התגובה הדקדקנית של יואב. אבל למה אתה טוען שלשח יש שפל תדמיתי?!
יש מצב שאתה מלמד שח?
איזה קטע, גם אני מנצח 1 מתוך 3 משחקים… :-) אנחנו צריכים למצוא עוד אחד כזה (או אחת כזאת) ולעשות טורניר.
בתור שחקן שח חובב מגיל צעיר אני מזדהה עם כל מילה שלך. כשאני משחק זה פותח לי את חלון היצירתיות במח. ואז קורה שבזמן שאני מעצב אני ממש מרגיש את הצירים של השח מסתובבים אצלי במח.
אם חושבים על תהליך העיצוב כמשחק, זה ממש כמו פאזל, לגו או שח-מט. אולי אנחנו ילדים מגודלים שלא רוצים להפסיק לשחק.
–
ואם כבר אנחנו במסע יחסי ציבור לשח-מח, אציין שכגישה מקצועית בעיצוב היא מפתחת ראיה מרחבית, יכולת פתירת בעיות, חשיבה על המהלך הבא, והיכולת לנצח במשחק בעזרת המוח בלבד. ובחורות – זה סופר סקסי בחורה שמשחקת שחמט.
אולי בזכותך גלעד יכניסו את זה לתוכנית הלימודים בבתי הספר לעיצוב. :)
בעיניי גם עניין התיקו לא פתור ממש יפה. המידע על משחק מאוזן נמצא עוד הרבה לפני שמעיזים לומר את זה..
בכדורגל הלכו צעד נוסף והוסיפו הכרעה בפנדלים במשחקי הגביע.
זאת, אגב ובאופן לא מאד מפתיע, המצאה ישראלית (לפניה היתה הכרעה בהטלת מטבע).
הרבה פעמים אני מוצא את עצמי מוגבל ע"י גורמים חיצוניים כך שאני חייב לדבוק בהוראה מאוד מפורשת – בדוגמה מאוד ספציפית, ודווקא שם יש אופצייה –
לוותר על עצמך (לעשות מה שאומרים לך ולבצע)
לוותר לגמרי (לעזוב)
או למצוא פתרון ביניים במצב מוגבל.
כמו בשח, ייתכן מצב בו היריב ניטרל את ההגנות, ורגע לפני שח מט אתה יכול לנסות לתכנן דרך חדשה ויצירתית להפוך את המצב על פיו.
התיקו הוא לפעמים הישג שנקנה בקושי רב. בואי לא נזלזל. ישנם מצבים שלהוציא מהם תיקו נדרשת תחבולה יפה לא פחות מלהשיג מט.
תיקו עוד מילא. אבל יש את העניין שאפשר פשוט לפרוש. וזה קורה הרבה. זה בכלל לא ברור לי – מאד לא ספורטיבי בעיני. אם באת לשחק בוא תשחק עד הסוף המר.
איזו מטאפורה יפה לעיצוב.