תגית: ספרות
אנטייטלד מארח את שחף דקל
מורן שוב
יש חיים וכו'
אני נולדתי במאדים, כך שאין שאלה האם יש חיים וכו', ועל כן גם יש לי רגישות מיוחדת אליו. אני למשל ערה לכך שבספרות, וזה נכתב בכל פעם מחדש, דברים קורים בחודש מארס: אולי זה בגלל הפשרת השלגים והאביב שממשמש ובא שמסמן התחלות חדשות. אולי זה בשל סיבות אחרות. – – […]
מורן שוב
חומש עם מפרשים
מלים אחדות על השפה הארנבונית, כפי שניתן ללמוד מהאטימולוגיה לשמו של חוּמָש, מגיבורי הספר "גבעת ווטרשיפ" מי שמכיר אותי מקרוב, יודע שאני דוברת בשפת הארנבונים. חבריי הארנבונים, גיבורי הספר "גבעת ווטרשיפ", הם שלימדו אותי את השפה. החודש אנחנו חוגגים באנטייטלד חמש שנות פעילות, ובחרתי ללמד את חבריי לאנטייטלד ואת חבריי […]
אנטייטלד מארח את מיה דבש ושפרה קורנפלד
היום הראשון
מיה – הפעם הראשונה שנפגשנו הייתה בסדנת הכתיבה שהעברתי בבצלאל. זו הייתה הסדנה הראשונה שלי שם וגם הפעם הראשונה שלך. שפרה – זאת נקודה שאני מתייחסת אליה הרבה כאל רגע מכונן. כאל הפעם הראשונה שהרגשתי שאני עושה משהו נכון. אני אפילו זוכרת את הטקסט שכתבתי – מעין מילון קצר על […]
מורן שוב
סאין לאי נארן, מארלי? עבודת בגרות בספרות
בכתה י' מנהל בית הספר הזמין אותי לחדרו, שאספר לו על עבודת הבגרות שהגשתי בספרות. כתבתי על האנשת הארנבונים בספר גבעת ווטרשיפ. השתגעתי עליהם. למדתי את השפה שלהם. הרגשתי שהם אחים שלי (אלה לא דברים שספרתי לו). "יפה", הוא אמר, "ומה תרצי להיות כשתהיי גדולה"? השאלה הזו, כבר אז, נראתה […]
מורן שוב
שתים-עשרה שנים, פעמיים ויותר
שתים-עשרה שנים הקדיש רבי עקיבא ללימודים בבית מדרש עד שביקש לשוב הביתה לרחל, לראשונה. שהיה רבי עקיבא רועה צאן אביה של רחל ולא עסק בתורה, ואמרה לו רחל: "אתקדש לך עקיבא. צא ולמד". וכעבור שתים-עשרה שנים, בדרכו הביתה בחברת שנים-עשר אלף תלמידיו, שמע את רחל אומרת (ולא ראתה ששומע): "לוּ […]
גילי זיידמן
ציור של משורר. גן של ספרים.
ברלינישר גלרי, תצוגת הקבע. ציור של אוטו דיקס: Der Dichter Iwar Von Lücken, 1926 . בלייבל המורחב כתוב: "The two roses blossoming in a beer bottle symbolize a life dedicated to the pen." מלה כתובה, נגיעת מכחול, פרחים ואלכוהול. אוטו דיקס לימד אותי מי זה איוואר פון לוקן. ברלינישר גלרי לימדה אותי מה שושנים בבירה מסמלות.
שפרה קורנפלד
עשרים ושבע
המספר 27 חילחל לתת מודע שלי, וצץ 27 פעמים בספר שאני כותבת. סתם, שלוש פעמים. אבל יחסית לבחירה שחשבתי שהיא אקראית- הייתי אומרת שזה הרבה. אחת הדמויות היא בת 27 כשאנחנו פוגשים אותה לראשונה. דמות אחרת סופרת 27 צעדים כדי להגיע לחדר שלה שממוקם במסדרון שאין לו סוף וכל החדרים בו זהים. והגשם, שירד כל החורף, הפסיק פתאום בכ"ז באדר. באופן מקרי לחלוטין, התאריך שלקחתי על עצמי לפרסם בו מעשים ומחשבות הוא הכ"ז של כל חודש גרגוריאני. מי שיגלול אחורה לחודשים "שחור", "משפחה" ו"לימודים", לא ימצא אותי שם. (חוץ מבתא הוידויים, שם אני מכה על החטא הזה בדיוק). אבל הגיע חודש "עברית" וסאת רגשות האשמה שלי גדושה ועולה על גדותיה. מכיוון שאין בי מעשים, אכתוב.
