בכתה י' מנהל בית הספר הזמין אותי לחדרו, שאספר לו על עבודת הבגרות שהגשתי בספרות. כתבתי על האנשת הארנבונים בספר גבעת ווטרשיפ. השתגעתי עליהם. למדתי את השפה שלהם. הרגשתי שהם אחים שלי (אלה לא דברים שספרתי לו).
"יפה", הוא אמר, "ומה תרצי להיות כשתהיי גדולה"?
השאלה הזו, כבר אז, נראתה לי מוזרה ושנשאלת לא נכון. הרגשתי שזאת שאלה על מקצוע, לא שאלה על רצון. כי אם יש משהו שאני רוצה לעשות, למה שלא ארצה לעשותו כבר עכשיו? וכשאתה שואל את השאלה באופן הזה נערה בתיכון, אתה מסמן לה, גם בלי להיות מודע לכך, שתקח בחשבון שבבגרותה, אלה עומדים להיות שני דברים נפרדים: מקצוע ורצון.
בכל מקרה עניתי: "אני רוצה להיות אסטרונומית". זה מה שרציתי להיות באותם ימים. לא הלכתי לחוג אסטרונומיה ולא הרחבתי ידיעותיי בנושא, אבל השתגעתי על הפלנטריום ועל סדרת הטלוויזיה קוסמוס.
אסטרונומיה, כך הבנתי אותה אז, היא עיסוק פילוסופי בהתבוננות ובחקר האינסופי.
תיארתי לי שהמנהל והמחנכת, שישבה גם היא בחדר, ציפו שאומר "לעסוק באמנות, בספרות". חשבתי לעצמי שהם חושבים שאני סתם אומרת.
לא אמרתי סתם; זה באמת משהו שחלמתי עליו באותם ימים – להתבונן רחוק ולחקור אינסוף וכוכבים. ארבע שנים אחר-כך, כחולמת, אמנם בחרתי ללמוד צילום ואמנות, ואחר-כך ספרות ופילוסופיה, שאֵלֶה שדות אינסופיים שחלומות מזינים.
***
"סאין לאי נארן, מארלי"? – זה בשפת הארנבונים, ופירושו: "האם הסביון נחמד, אמא"?
בתצלום: עמוס בשדה סביונים. מתוך עבודת הגמר שלי בצילום, מכללת ויצ"ו חיפה, ראשית שנות ה-90'
אפשרות התגובות חסומה.