הגוגל־רידר שלי מדווח: "1000+" אבל אני לא נרתעת. בטאבים מקבילים פתוחים הפייסבוק והמייל. מכאן מתחילים. הבוקר בא לי לשייט קצת. לראות, לספוג, להתרגש ולהתעניין. הבוקר, לא מעט חברים יקבלו ממני מיילים ברצף. חלקם אף ישלחו מייל מחוייך בחזרה בסגנון "מה, אין לך עבודה היום?". כל פיסת מידע שבה אני נתקלת ברשת מציתה אצלי חיבור למשהו. מיליון חוטים נטווים בין הפיקסלים בהם אני בוהה כבר כמה דקות, לבין הזכרונות שלי, המכרים שלי והעולם שלי.
על הסמל ההסטורי-מקראי של סוכת שלום אפוסים הירואיים, פסלי גיבורים, שערי ניצחון ומונומנטים המפארים כיכרות – מלמדים על התרבויות שיצרו והציבו אותם – שניצחון במלחמה, עבורן, הוא ערך עליון. וכשניצחון הופך לאידיאל, זה כמעט טבעי (לא עלינו) לצאת למלחמות. אבל כשהשלום הוא משאת הנפש – הערכים הם כמובן אחרים: […]
כל בוקר אני עוברת בדרכי בתחנת הרכבת ברחוב ליברפול (אני גרה בלונדון). זו תחנת רכבת גדולה, של פעם. תקרה גבוהה, המון רכבות. נחיל אנשים: חלקם עם תיקים, ממהרים לעבודה, אחרים עם מזוודות, נעים לאיטם בדרך ליעד מרוחק. בדיוק לפני הירידה לרכבת התחתית עומדת אנדרטה. ריבוע בטון עליו יושב ילד ברונזה […]
אנו חיים בתרבות מנוונת. בעולם דימויים מסוג חדש, המפעיל אצלנו זיכרון של חוויה חזותית, רמז לרגש אמיתי. כמו כאב פאנטום או סימן של כאב. נותרנו עם זיכרון עמום מחוויה חזותית עצומה ומרגשת. עם רמזים ליכולת לחוות חזיון משמעותי. כמו אצבעות כף הרגל המעידות כי בשלב אבולוציוני קדום היינו יצורים בעלי […]
