הגוגל־רידר שלי מדווח: "1000+" אבל אני לא נרתעת. בטאבים מקבילים פתוחים הפייסבוק והמייל. מכאן מתחילים. הבוקר בא לי לשייט קצת. לראות, לספוג, להתרגש ולהתעניין. הבוקר, לא מעט חברים יקבלו ממני מיילים ברצף. חלקם אף ישלחו מייל מחוייך בחזרה בסגנון "מה, אין לך עבודה היום?".
כל פיסת מידע שבה אני נתקלת ברשת מציתה אצלי חיבור למשהו. מיליון חוטים נטווים בין הפיקסלים בהם אני בוהה כבר כמה דקות, לבין הזכרונות שלי, המכרים שלי והעולם שלי.
Compose. קופי-פייסט ללינק. על שורת הנושא אני חושבת קצת. שתהיה כותרת סקסית. ואז בוחרת את הנמענים. אין רשימות תפוצה. שיתוף אמיתי הוא tailored עבור הנמען.
הכרזתי פעם, במייל קבוצתי רב־נמענים, שאני עוברת ל"פינטרסט" ומפסיקה עם שיתוף במיילים. מי שמתעניין שפשוט יעקוב אחרי הפינטרסט שלי. אני – אמשיך לאסוף מידע והשראות, והם – יכנסו, אם זה חשוב להם. בסוף נשברתי.
אני נתקלת באתר מופלא. איך אני יכולה לשמור אותו לעצמי? יש לפחות ארבעה חברים מעצבים שחייבים לראות אותו. ואם הם לא יכנסו לפינטרסט? ובבלוג ההוא אני נפעמת מצילום אוכל פיוטי. היא תמות על זה. והמיתוג הזה, שאני מתרגשת ממנו כבר שעה, יזכיר לשניים ההם רעיון שהעלינו יחד פעם. ואז אני קוראת כתבה מטרידה, אבל חשובה. אני רוצה שגם הם יקראו. ואז כתבה מעולה באנגלית. אז לחברים מחו"ל. אבל גם מייל נפרד לחברים מהארץ – עם כותרת בעברית. בין לבין, נכנסת לפייסבוק ולא מקפחת את כפתור ה־share.
והם, משתאים לא אחת איך אני מגיעה ל"כל הדברים האלו". ואני, מסבירה שאני "כל היום על המחשב". אבל היי, אני הרי גם חושבת עליכם. ורוצה שגם אתם תבקרו במקום שאני הרגע הייתי בו. זה הרי כמו להתקשר בערב לספר על משהו שקרה לי היום. זו החלפת חוויות. תן וקח של מידע, מערכת יחסים של שיתוף. וכשמגיע ריפליי עם תגובה נלהבת, זה משמח כמו לקלוע עם מתנה. זה חלק מנתינה, ואהבה. כמו להכין אוכל לחבר שמגיע רעב.
כל כך!
ושיתפתי כמובן :)
Story of my life.
בדיוק.
הולכת לחפש את הפינטרסט שלך.
(איזה הולכת, יושבת כבר כמה שעות )