ויקטור פרוסטיג

לקראת  ערב ההגדה המצפה לנו בעוד כשבוע, ערב המאחד אותנו כמשפחה, כקהילה וכעם, חיפשתי את הביטוי העכשווי להגדה שלנו. ביטוי מעניין מצאתי בטיול לאורכו של הרחוב הראשי השזור בכיכרות של העיר אור יהודה. עיצוב כיכרות העיר מצטיין בנרטיביות המציגה את המקורות, ההווה והעתיד הקהילתי שלנו, הסיפור שמאחד אותנו לקהילה והסיפור שמייחד את הקהילה שלנו מקהילות אחרות.

השתעשעתי בפרשנויות שונות למופעים שהתגלו לאורך הרחוב, וחשבתי לעצמי מה הפרשנות הנורמטיבית, מה הייתה כוונת המשורר, השתדלתי לא להיות סובייקטיבי מידי, כמעט ממלכתי. כל "קורא" מוזמן כמובן להוסיף את הנדבכים הפרשניים האישיים שלו.

אז מה אנחנו מספרים על עצמנו?

כיכר העבר ההיסטורי – ככר הבאר – דימוי הבאר מרמז על מקורותינו ההיסטוריים ופרחי הפח הפורחים מעידים על צמיחתנו המחודשת. עבר ועתיד יוצרים את המשמעות של מי אנחנו.

העבר הקרוב לצד הרחוב – עדר פרות פיברגלס עומד ומלחך עשב ירוק לאחר הגשם, מסמן את המורשת החקלאית שלנו. מושכת את תשומת הלב במיוחד הפרה שמשירה מבט לעבר האופק, משירה מבט אל עבר המציאות והחזון המצטייר במוחה, דבר שמעניק לה ולעתידנו נוכחות הרואית

כיכר החיים – כיכר העיזים – הדימוי הפלקטי של העיזים מציג אותן כזריזות, דינמיות, יצריות ונהנתנות. לעומתן הצמחייה מנסה ליצור את האשליה של טבע אמיתי, כך אנו תופסים את המציאות. אנחנו יודעים ליצור את הטבע יותר אמיתי, יותר עמיד, יותר פרקטי. יחי הסדר האסטטי, תחי הטכנולוגיה שתנצח את העיזים.

כיכר הגמלים – האם נגלה לעיננו שוב העבר ההיסטורי של נדודינו במדבר, או העבר הקרוב של ההצגה בבית הספר היסודי, דימוי למערכת החינוך המעצבת אותנו, או  שמה זהו ההווה, הבדואי שמתפרנס מתיירים שרוצים להצטלם על גמל. איזה עושר של אסוציאציות התפרץ לו לנוכח המראה, עיצוב נרטיבי במיטבו.

כיכר החזון – העתיד, הדבר שאליו מתאווים – שיאו של הטבע האוטנטי כפי שהוא מיוצג במופעים ההוליבודיים. יש שם כל מה שצריך הדמיון, נעדרים רק הדמות הנשית הענוגה המשתכשכת במים ודמות הגבר המוצק העומד על הסלע להגן ולחשוק אליה. עבורם בנו את הכיכר, עבורנו שנדמיין אותם. הם שם תמיד כשנתאווה אליהם.

חג שמח – סעו לטייל באור יהודה, יש עוד כיכרות והמון שקנאים, שאלתי מה לשקנאים ולאור יהודה אמרו לי שזה יפה, לדעתי זה בכלל לא שקנאים, אבל השיא של ההגדה המקומית/לאומית – כיכר ושדרות בשם אשכנזי.

☼ עוד מאת ויקטור פרוסטיג ← לעצב עולם יפה וטוב יותר