מן המחשבות האחרונות, ומן התגובות הנקראות עולה שאלה די מעניינת לגבי דרכה של עשייה. הכוונה היא החל מהמחשבה של מיכל רינות על צימאון הזמן וכלה במחשבות העוסקות בפרויקט הגמר בכללותן. מזו ומאלה עולה תמונה של עבודה אינטנסיבית בלשון המעטה ושלא לומר לא בריאה במהותה (החל "מללדת ילדם של אחרים" וכלה […]
עוד יום עיון, הפעם במתכונת כמעט אינטימית, כלומר המשתתפים היו מסתדרים יפה גם סביב שולחן אחד או שנים בבית קפה, יום עיון בנושא חינוך לעיצוב. דיויד גרוסמן, נשיא קהילת המעצבים הישראלית, ארגן את יום העיון ויבורך על יוזמתו זו. השתתפו נציגי ראשי המחלקות לעיצוב תעשייתי ועיצוב תקשורת במוסדות האקדמיים בארץ, […]
"התקופה הכי יפה שלנו עם אמא היתה בגטו ורשה, כי היא היתה כל הזמן בבית. היו לה הרבה תכשיטים ויכולנו לקנות אוכל. אמא היתה רוחצת אותנו, משכיבה אותנו לישון, מספרת לנו סיפורים, מאכילה אותנו. זה לא כיף?" "ילד מקבל את החוץ כמו שזה, שככה זה החיים. הייתי מונה את הגופות […]
בסוף שנתי השניה בבצלאל גיליתי דבר מחריד: אני ריאקציונר. אני, שהגעתי למוסד הזה במטרה לספוג, להשתנות, לעבור תהליך – איך יכול להיות שמתוך כך נהייתי סטודנט עקשן, שנלחם ומסרב להיכנע לשיטות הלימוד ולתורות השונות שמלמדי מנסים להרביץ בי? תמיד יש לי דיעה חריפה בעניינים שקרובים אלי. גם אם אני מסכים […]
עיצוב הוא תמיד תופעה חברתית, כלומר אירוע המתרחש בין בני אדם ומוצג בפרהסיה. לכן, כאשר אני שומע דיבורים על "עיצוב חברתי" אני מתחיל להשתעל בקול רם. אין עיצוב שאינו חברתי, כלומר שאינו מתקיים במישור של היחסים בין בני האדם. שם התואר "חברתי" מוענק לעיסוק מסויים בעיצוב הנבדל לכאורה מסתם "עיצוב" […]
ומה קורה כשלדבר שאתה רוצה להביע אין צורה? ואי אפשר להגדיר אותו? למעשה, הדבר היחיד שאתה יכול לומר הוא שהוא קיים. אני מניח שזו הסיבה שהמציאו את ההייקו. בלתי נתפס, אז לכתוב שהרגשתי טוב יותר בטוח כשהגריד מוגדר היטב, קל יותר להתבטא. החופש נמצא בין סורג לסורג. ככל שהמבנה הדוק […]
