מאיר סדן

בסוף שנתי השניה בבצלאל גיליתי דבר מחריד: אני ריאקציונר.
אני, שהגעתי למוסד הזה במטרה לספוג, להשתנות, לעבור תהליך – איך יכול להיות שמתוך כך נהייתי סטודנט עקשן, שנלחם ומסרב להיכנע לשיטות הלימוד ולתורות השונות שמלמדי מנסים להרביץ בי?

תמיד יש לי דיעה חריפה בעניינים שקרובים אלי. גם אם אני מסכים להקשיב, גם אם הפנמתי ואולי אפילו שיניתי את דעתי בנושא כלשהו, החזית הקשוחה שננסכה בי מגיל צעיר תגן על דעתי הקודמת, עד שהחדשה תתפוס את מקומה – באופן דיסקרטי, כמובן.

סגנון הוא דבר שלא פשוט לקבל על עצמך. הוא נוצר מעצמו (תמיד שם) ובמקביל גם תוצאה של מסכת השפעות מורכבת ורבת-שנים. סגנון הוא, למעשה, אופי. הדעה שחוויתי על עצמי בסוף שנה ב' היתה הפגישה האקדמית הראשונה עם אותו חלק מהאופי שלי. למרות הקירבה האינטימית בינינו, קשה היה, ועדיין קשה, לנסח את מה שעושה אותו מה שהוא.

[קרה לי מקרה כשהייתי בבי"ס תיכון: הראיתי דף אינטרנט שבניתי, נניח ה-15 במספר שבניתי בחיי, לחבר טוב והוא אמר לי שהוא רואה בו את ה"חתימה שלי". הדהים אותי לחשוב שבכמה שורות קוד, שהכילו למעשה כחמישים מילים וכמות מצומצמת ביותר – שתיים או שלוש – של הוראות עיצוב HTML-יות, יצרתי נראוּת שבידלה אותי מאחרים בצורה שניתן להבחין בה.]

יש מעצב שאני מאוד מעריך, מייק מילס. הפורטפוליו שלו מורכב מפוסטרים ועטיפות אלבומים, וגם מסרטים וקליפים. הדימויים שלו כנים ופשוטים. בריאיון שנתן פעם (סרטון מימין) אמר שהוא חושב שבגלל שגדל בסביבה קשה ולא מובנת, הוא מנסה איכשהו לפתור את בעיות ההבנה באמצעות העבודות שהוא עושה, בכך שהוא מציג את הדברים הכי ברור שאפשר. זו תובנה שאם מפרקים אותה לומדים משהו על מהות הסגנון, על כמה היא בלתי נפרדת מההיסטוריה האישית שלנו.

ניסיתי לשחק את המשחק על עצמי – האם אני מנסה לפתור בעיה דרך מה שאני עושה? האם, למשל, העובדה שגדלתי לבד, ונמנעתי רוב שנות הילדות שלי להתחבר עם ילדים אחרים, גורם לי לרצות לייצר עבודות המבקשות לחבר בין אנשים, או שתלויות בעצמן באנשים שיכניסו בהן משמעות? האם העיסוק האובססיבי שלי בדרך שבה אותיות נוצרות ונהרסות מונע על ידי התסכול שהיה לי עם כתב היד של עצמי, ששיניתי בכוח כשהייתי בן 13?

היום אני מסוגל לכתוב בשני כתבי היד שלי – המקורי, וזה שהכרחתי על עצמי כנער. כשאני מביט בשניהם זה לצד זה, זה מפחיד, כמעט סכיזופרני. אחד תזזיתי, מהוסס, ציפור בתוך כלוב – אני בקושי נותן לו לצאת; השני מתורבת, בטוח בעצמו, עושה ג'אז. אני בעצם אוהב את שניהם, ובכל זאת את אחד אני מסתיר מאנשים, ואת השני חושף ומתגאה בו, כמו שאנשים מסתירים איברים מסוימים בגופם וחושפים אחרים.

סגנון הוא דבר יפה, באמת. הוא תמיד אמיתי, כי הוא תמיד חשוף. הוא תמיד משתנה, סופג, עובר תהליכים – אבל שומר בעקשות על צלמו. את החלקים המוסתרים שבו משלימים החלקים הגלויים, וכך נוצרת הדינמיקה שבין החושך לאור.

☼ עוד מאת מאיר סדן ←