"התקופה הכי יפה שלנו עם אמא היתה בגטו ורשה, כי היא היתה כל הזמן בבית. היו לה הרבה תכשיטים ויכולנו לקנות אוכל. אמא היתה רוחצת אותנו, משכיבה אותנו לישון, מספרת לנו סיפורים, מאכילה אותנו. זה לא כיף?"
"ילד מקבל את החוץ כמו שזה, שככה זה החיים. הייתי מונה את הגופות שראיתי בדרך למורה הפרטית שלי כל בוקר, ומספר לאמא כמה היו, היו אנשים שמתו מקור ומרעב. זה היה יום-יומי. זה היה דבר רגיל"
— ציטוטים מדבריו של אורי אורלב, עיתון הארץ, גלריה, כתבה של מיה סלע, 12.4.10
קראתי דברים אלה ובא לי לזעוק. הפסיקו לעצב עוד מוצרים, עוד תדמית לשמפו, עוד בניין מגלומני, לפתות אנשים ששלכם היפה ביותר, הטוב ביותר. תפקידנו גדול מזה. אנו צריכים להראות לכולם שיש אלטרנטיבה, שיש אפשרות לעיצוב עולם יפה יותר. עולם מוסרי יותר. אנחנו מעצבי המציאות של מחר, מה שאנחנו מדמיינים היום נפגוש מחר סביבנו. כוחנו בדמיון, אנשים מקבלים את העולם כפי שהוא, כמו ילדים, עלינו מוטלת האחריות להציע להם את השינוי.
אין צורך בעוד מהפכה, תוכנית אידיאולוגית חדשה, תראו לאן האידיאולוגיות מביאות אותנו, אלא בתהליך בו כל אחד מאיתנו, כפרפר המניע את כנפיו יתרום ליצירת הסופה שתביא את התמורה. כל אחד מתוך אחריות מוסרית אישית ידאג לתמורה. תמורה שתשכון בליבו ובחייו של כל אדם.
אני איתך. יש לנו כל כך הרבה כוח השפעה. וזה עצוב ש90 אחוז ממנו הולך לאיבוד ומתבזבז על מעצבים חסרי אג'נדה. אולי צריך להקים איזה "תו ערכים" שכל מעצב יצטרך ללבוש בעבודה.
וויקטור, גם אני, בגדול, איתך. אבל יש לי כמה שאלות / הערות:
האם באמת "אנחנו מעצבי המציאות של המחר"? לי זה נשמע קצת מוגזם. למעצבים ואמנים עשוי להיות תפקיד חשוב בתהליכים של שינוי חברתי, אבל רק מתוך גישה צנועה ושיתוף פעולה עם אחרים – מחנכים, נשות אירגונים, אנשי אקדמיה, עורכות דין, רואי חשבון, פועלים… אזרחים.
לא תמיד "אנשים מקבלים את העולם כמו שהוא, כמו ילדים" – וגם מעצבים הם אנשים, הם אינם שונים באופן מהותי מאחרים.
אין צורך לזלזל באידיאולוגיות. קבלה של אידיאולוגיה זה קבלה של סולם ערכים ספציפי והנסיון לחיות לפיו. גם "אחריות מוסרית אישית" זה אידיאולוגיה, אומנם קצת עמומה וכללית, אבל בכל זאת, אידיאולוגיה.
עופר, תודה על השאלות, אני שמח להבהיר דברים שהעליתי בדחף מתוך דבריו של אורי אורלב שהלמו בפני וקשורים לשאלות שהעלית.
אם נקרא את דבריו נבין שהמציאות אינה דבר נתון, אובייקט, אלא היא אקט של פרשנות. פרשנות שאנו נותנים לכל מה שקורה לנו סביבנו. פרשנות הנובעת מההתנסויות שהיו לנו במהלך חיינו (הורים, חינוך, סביבה, חברה ותרבות), ופרשנות זו אנו מאמתים בכל אירוע, כל רגע וכל מקום שבו אנו שרויים. כלומר המציאות, הפרשנות, הינה דינמית, מתהווה ללא הרף, או לחילופין נוכל לומר שאנחנו מתהוים ללא הרף, או יותר נכון נוכל לומר שההתהוות היא הדדית, המציאות ואנחנו חד הם. בתפיסת עולם כזו לעיצוב תפקיד מרכזי, הוא התהליך המציע את התמורה, העיצוב בורר מכל האפשרויות הפתוחות או הניתנות להפתח, והדמיון הוא הגבול, ומציב אותן בעולמנו, כעולמנו. מהמעצב האורבני ועד למעצב הוירטואלי, מהמעצב בחומר ועד למעצב התרבות והרוח. המעצב הוא זה שמציע הצעות.
[…המשך בתגובה הבאה…]
[…המשך…]
לצערי המעצב המודרניסט הפועל מתוך אידיאולוגיה כופה את האידיאולוגיה שלו על הסביבה, החברה והתרבות. מכניס אותם לסדר השולט בהם. ההצעות שלו הינן בגדר של תכתיב, כך צריך להיות נקודה. וזו הבעיה באידיאולוגיות, הן באות ומעצבות את העולם מלמעלה, מהאידיאה. אידיאה שהינה קודמת לכל, האידיאה האפלטונית המתעצבת כלפי מטה, כלפי חיי האנשים. זוהי דרכנו, אך זו אינה הדרך היחידה האפשרית. יש אפשרות של עיצוב מלמטה, הדרך שבה אנו מעצבים את חיינו, מתוך החיים.
על המעצב להפסיק לשבת בסטודיו שלו ולהכתיב עיצובים הנובעים מכל אידיאולוגיה שהיא. הוא צריך לחבור ל"מחנכים, נשות אירגונים, אנשי אקדמיה, עורכות דין, רואי חשבון, פועלים… אזרחים." ולעצב מתוך שותפות ואחריות קהילתית מלאה איתם (מחקתי את המילה אזרחים בדבריך כביטוי כללי לבני אדם, על כך פעם אחרת). לצערי בתי ספר לעיצוב לא מלמדים כיצד עושים עיצוב כזה, ועל לימודי העיצוב, ובתוכם פרויקטי הגמר, אני מתכוון לומר עוד הרבה.
ויקטור,
אני לגמרי מבין את הצורך שאתה מעלה שמעצבים ייקחו חלק ב"תיקון העולם" ולא רק בשיווק וחיזוק תרבות הצריכה.
אולם את היחס שלך לאידיאולוגיה אני לא מבין – האם לא תיתכן אידיאולוגיה בעולם _פוסט_ מודרני? אידיאולוגיה שלא כופה, אלא מציעה? שלא _צריך_ להיות, אלא _יכול_ להיות?
איך אתה רואה את החיבור בין המעצב לכל אותם פעילים חברתיים? הרי ל"מחנכות, אנשי ארגונים, נשות אקדמיה, עורכי דין, רואות חשבון ופועלות" פעמים רבות יש אידיאולוגיה (אולי במובן הפוסט מודרני של המילה). ועם האידיאולוגיה הזאת הן הולכות. ומן המעצב הן תבקשנה שיעזור להן להגשים את אותה אידיאולוגיה.
האם המעצב נענה לבקשה שעולה מלמטה? או שברגע זה הוא שוב מתנתק, על מנת לא להיות קשור לאידיאולוגיה?
בשבילי – ואני מדגיש – בשבילי (כארכיטקט, כאמן) התשובה היא שאין כזה דבר "ללא אידיאולוגיה". רק צריך לחשוף אותה – היא תמיד שם (אלתוסר). לכן כל מה שאנחנו יכולים לעשות הוא לדעת איזו אידיאולוגיה אנו משרתים ולבחור בכך, במקום ללכת עוורים.
אבנר, אינני רוצה שמעצבים ייקחו חלק ב"תיקון העולם" כל תיקון כזה הוא מקור לצרות, כי כל "תיקון" הוא אידיאולוגי. אני רוצה שמעצבים יעצבו מתוך חוכמת חיים, מה שאריסטו מכנה פרונזיס, חכמה שנוצרת מתוך החיים ולא מהאידיאות הלוגיות המושלות בעולם. אני מבקש להדגיש את ההיפוך. לא אלוהים ברא את האדם, אלא האדם ברא את אלוהים כהסבר הטוב ביותר שהוא יכל לתת לעולם הסובב. כאשר המחשבה הלוגית משתלטת ולוקחת את מקומו של האל אנחנו נשארים עדיין באותו סיפור. עכשיו הלוגיקה הנצחית מושלת בעיצובו של העולם. אך מה היא אותה לוגיקה חובקת כל אם לא המצאה אנושית?
כאשר הפוסט מודרניזם הזים את הפרויקט האידיאולוגי של המודרניזם וביטל את מוחלטת ה –ism השונים הוא יצר ריקנות מוחלטת מתוך הנגדה קוטבית. הם מנוגדים זה לזה ולכן הפוסט מודרניזם גם הוא אידיאולוגיה בהיותו אנטי אידיאולוגיה.
אך אם נראה שכל שאנו יכולים לומר על עצמנו ועל העולם הוא אופן הבנה מסוים, פרשנות מסוימת הנכונה לנו, לעכשיו ולכאן ואינה בהכרח קביעה חד משמעית גורפת, נמצא שהניגודים המוחלטים נעלמים ואנו לא מדברים בלשון של אידיאולוגיות, אלא של אידיאות. (המשך…)
(…המשך)
אידיאות שאינן אפלטוניות, אלא נוצרות מהחיים, ומשתנות עם החיים וככאלה הן רלבנטיות לחיים.
אינני מבטל את האידיאות של אנשים, ההפך, אני מכבד אותן ופועל מתוכן, איני כופה עליהם אידיאולוגיה, אינני רוצה שהצורה, Form, תכתיב את התוכן, אלא תנבע מהתוכן, מהקונטקסט.
עבור אלתוסר האידאולוגיה מתארת את המבנים והמערכות שמאפשרים לנו לאחוז במושג של "עצמי" בעל משמעות. מבנים הם מה שמפעיל דיכוי אך מה שהוא בלתי נמנע – אי אפשר לחמוק מהאידאולוגיה, אי אפשר לא להיות מוכפף אליה. במשמעות זו של אידאולוגיה, גם אתה וויקטור, נטוע עמוק בתוכה. אי אפשר לבקש מסובייקטים מחוברתים לתוך המבנה "מעצב" לפעול למען "עולם יפה וטוב יותר" בלי להחזיק בתפיסת עולם, במערכת המעניקה מובן למציאות (הומאניסטית? סוציאליסטית?). בתוך הוואקום הפוסט-מודרני של עידן "קץ האידאולוגיה" התמקמו להם בכיף (האידאולוגיות של) הקפיטליזם החזירי והאינדיבידואליזם הנרקסיסטי, או במילים פשוטות, הפולחן של הכסף והמין. הבעיה אינה עצם קיומה של אידאולוגיה, אלא התכנים המשתנים שלה. למשל, אידיאולוגיה הכוללת את האפשרות לכפות בכוח רעיונות או צורות התנהגות על אנשים אחרים היא בעייתית. אין אפשרות וגם לא צורך להוכיח את אמיתותה של אידיאולוגיה כזו או אחרת. אם מפתחים מודעות לקיומה, אפשר לבחור בה, לקבל על עצמך את תכתיביה (תוך הטלת ספק מתמדת) ולהזמין אחרים לעשות כמוך. אני חושב שזה בדיוק מה שעשית בפוסט הזה.
אני מבין את מה שעפר כותב (וכך הבנתי גם את אלתוסר בעבר) אבל אני לא מבין את מה שויקטור כותב.
אדבר אליך, ברשותך ויקטור, בגוף שני.
אתה זועק. זה ברור. וזה יפה ומשמח לראות זעקה שכזו. יש לי כקורא תחושה שהזעקה מגיעה ממקום אמיתי אצלך.
אם אתה רוצה בפוסט הזה להגיד לי: "אבנר, לך אל מה שמעבר למילים – משם תיצור" – אקח את דבריך ואשתוק. יכול להיות שאעצב משם ויכול להיות שלא. אבל לגמרי אכבד את האמירה.
אבל כרגע זה לא מה שאני שומע. בכותרת "עולם יפה וטוב יותר" אני שומע שאתה מניח, שאני – מעבר למילים – אמצא שמה שאני רוצה לעשות – הוא "עולם יפה וטוב יותר". יכול להיות שזה מה שאני מוצא שם – אבל איך זה הופך לכלל לעיצוב? איך הפוסט הופך קריא לעולם? [אני רוצה להזכיר לכולנו שכאן אנחנו מנסים לתקשר אחד עם השני – ואני כרגע בצד שמנסה לכוון את האנטנה שלי ולהבין כמה שיותר]
ושוב – אם יש משהו שאתה רוצה _לא_להגיד_ – רוצה לרמוז עליו, רוצה להשאיר אותו סתום – יש בזה ערך. אני לא בטוח אבין. אבל אולי.
אבנר ועפר. המחשבה הזו שאנו דנים בה אינה מאמר פילוסופי שבא להציג משנה סדורה. כפי שהבחנתם היא נכתבה בסערת רגשות וכל שהיא מבקשת מכל אחד מאיתנו הוא לפעול מתוך אמפטיה לסובב, כפי שהוא מבין אותו.
לפעול מתוך אמפטיה לאחר ולא מתוך פחד מפניו. אנשים המפחדים מהאחר מדביקים לו תויות. לצערי אני רואה שימוש בתויות כמו "קפיטליזם חזירי" ו"אינדיבידואליזם נרקיסיסטי" כמו גם "הומו" ו"יהודי". לא פגשתי אנשים שבאופן חד משמעי ומוחלט זכאים לתויות אלו כמהותם המוחלטת. אך פגשתי לצערי אנשים שאינם מהססים להעניק אותם ככאלה, ולאחר מכן לדרוש את ביעורם מהחברה בשמה של האידיאולוגיה שלהם.
עם כל הכבוד לאלתוסר ולדעתו, קביעתו עדיין לא מחייבת אותי להתיישר עם דעתו, ולראות את עצמי כפוף לאידיאולוגיה, ואינני בודד בכך. מתוך ראיית העולם שלו הוא צודק, אך אני חולק על עצם מהות ראיית העולם שלו ולכן אינני מקבל את הקביעות הנגזרות ממנה. אינני מקבל את הדעה ש"הבעיה אינה עצם קיומה של אידאולוגיה…" אלא רואה אותה כלב הבעיה, עצם קיומה של אמונה באידיאולוגיה היא הבעיה.
כל שאני מבקש הוא שיפסיקו לשים תויות אידיאולוגיות על אנשים ולהתנהג אליהם כתויות
נוסעים / מאיר ויזלטיר
–
בכניסת האוטובוס לתל-אביב הבחנתי בשנתם,
שני גברים שחומים בשנות השלושים, מלבושים חדשים
מכנסיים, חולצות, עניבות, הכל מבהיק
מתחת לשני קלסתרים חטובים אטומים,
סמוכים זה לזה סמיכות פיסולית,
עם קוי הפנים החיתיים המובהקים.
–
ואז ידעתי כי כל אלה המחלצות
צמחו עליהם מאליהן, והם לא ידעון.
הם ששנתם תשעים דור, הנישאים העירה בדהרה,
ובפקחם עיניהם יהיו נדהמים ולרגע עיזוזים
ובאבק חיינו יתקלו בסערה:
וידעתי כי הנה אנו נבלמים בתחנה המרכזית,
ושם יקרה אותם דבר נורא.
ויקטור – תודה על ההסבר, אני מבין יותר.
החשש שלי מהסרת האידיאולוגיות היא מסיכום כלל המחוייבויות שלנו ב:"לפעול מתוך אמפתיה לסובב כפי שאנו מבינים אותו".
וזאת למה?
מצד אחד – זה נשמע נפלא. ואני מאחל ליום בו כל האנשים יפעלו מן המקום הזה. ומאידך – מה עם מי שלא מבין טוב את הסובב? האם לא כדאי שכן יוגדר משהו, חוק, תו-תקן, מנשר, מניפסט?
ועוד שאלה. לפיך – כולם מתבקשים לפעול מתוך אותה אמפתיה. ונניח שנהיה קבוצה של אנשים שמסכימים על כך שכולנו פועלים מתוך אותה אמפתיה – איך עלינו לעשות על מנת שאנשים _שאינם_פועלים_מתוכה_ יחלו בכך?
אין לי תשובות… אבל אני נוטה לחשוב שכן יש צורך להגדיר מה מותר ומה אסור, בחוקים, בכללים, באתיקה מקצועית. בדרישות חברתיות שנעשות באמצעים חברתיים – כמו מפגשים, כנסים, רשתות חברתיות וירטואליות.
אנשים לא מאוגדים, לא מחוברים – חלשים יותר מן המאוגדים. האם זה מאי המתקרב שמדבר ממקלדתי?
"אנחנו" לא מעצבים את המציאות למרות יומרתנו…
הדבר המשמעותי ביותר שאנחנו יכולים לעשות הוא לעצב את היצוג של המציאות.
המציאות מתעצבת סביבנו באמצעות כוחות שככל שנתאמץ לא נוכל לשנותם.
כוחות כלכליים בעיקר. לא פוליטיים. הרי הכוחות הכלכליים הגלובליים משתמשים במציאות הפוליטית לצרכיהם.
באותה מידה הם משתמשים בנו, במודע ובעקיפין על מנת ליצור פנים נאות למציאות הרצויה.
במידה מסוימת הרי שיצירתנו העיצובית היא היא הסימולקרה: סימולציה של מציאות שאינה קיימת (בינתיים, לפחות).
הנה דוגמא מופלאה מפי גלילות: בטר פלייס.
שי אגסי מצהיר כמטיף אוונגליסטי שהוא אינו מבין במכוניות ובחשמל. הוא מהטובים בעולם באירגון.
הוא מצהיר כי מטרתו לשחרר את ישראל (והעולם. מי הוא "העולם" זו שאלה נוספת) מתלות בנפט ולהביא לשלום בינינו לבין "הערבים".
לשם כך השקיעה החברה עד כה עשרות מיליוני שקלים בבניית תדמית מעוצבת: ממרכז מבקרים בנוי ככנסיה ועד עמדות טעינה מעוצבות בחלקלקות תעשייתית.
האם העיצוב לא משרת כאן מציאות חזויה ושאיפות שמעבר לה?
אבנר
הסרת האידיאולוגיה מתפיסת עולמי אינה מסירה אותה מעולמם של אחרים ואינני חושב שאני כל כך בטוח בדרכי שאעגן אותה בחוק, מה שכן אשתדל לעשות הוא לבסס מערכת חינוך שתעסוק בדיאלוגים על ערכים ותעודד חשיבה יצירתית לעיצובם של ערכים. דבר שאינו נעשה היום מתוך הדגשת הידע על פני הערך.
אם נקח את האמפטיה כנקודת המוצא שלנו הדבר יקל עלינו בהתמודדות עם אילו השונים בדעותיהם מאיתנו. אני מאמין שדיאלוג הוא הדרך לפתרון בעיות ורק אם אין הסכמה לפעול על פי חוק. ככל שהחברה הינה יותר הטרוגנית צריך יותר חוקים, או לחילופין להתפצל לקהילות. בכפר, בקהילה, הדרישות לחוק הן נדירות הרבה יותר כי התנהלות החיים היא מתוך תפיסות עולם הרבה יותר הומוגניות.
ומחשבה נוספת על חודש מאי – האם הקהילות הוירטואליות אינן אולי יותר משמעותיות היום בחיינו מאלו הטריטוריאליות?
ויקטור,
שמח על תגובתך. אני חושב שנושא החינוך הוא רובד שלם שמהווה נדבך עליו מתבסס הפוסט הזה. הייתי שמח לראות באתר פוסט נפרד שלך על החינוך לערכים תוך דיאלוג על עליהםו וכל זאת על בסיס של אמפתיה. זה נראה לי מעניין ביותר.
אני גם מסכים איתך שנושא הערכים נשכח בחינוך לטובת העיסוק בידע – לפחות בביה"ס התיכון. דווקא בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון אני חושב שיש לא מעט דיבור על ערכים. אולי צריך לדעת גם למי להקשיב, אבל הנושא כמעט תמיד עולה. סיבה אפשרית לכך הינה ששדה השיח בדיסציפלינה זו רווי בדיונים ערכיים: חשובות עבודותיהם של עמותת "במקום", רפי סגל, איל ויצמן, SAYA ועוד רבים וטובים שלא אנקוב כעת בשמם. כמובן שזה שיש שיח על נושא הערכים מעיד על כך שבפרקטיקה יש בעיות ערכיות חמורות – ואת זה, השבוע, אין צורך להוכיח.
שוב – מקווה שתרצה להרחיב על תפיסתך בפוסט נפרד – נראה לי שיש לכך, בלשון חודש מאי, ביקוש :)
מתי האקדמיה תיקח אחריות על מעשה ותגיד בפה מלא :
נ י כ ש ל נ ו במיבחן התוצאה ,