קולנטה היא מכונה להדפסה אנלוגית של צילום מנגטיב צבע. חלקה באור (כדרכם של צילומים מודפסים) חלקה בחושך (כדרכם של ניירות צילום לפני חשיפה). בהתחלה היא לא מפתה, נכנסים למסדרון חשוך וממנו לתא עם מגדל, נתקלים בחפצים ומפילים אותם. מכינים טסט על נייר צילום בתא החשוך והולכים איתו חבוי בתוך שקית שחורה לתא חשוך נוסף, שבו נמצאת הקולנטה מצדה האחד. מכניסים את הטסט לתוך מסוע רחב ומחכים לנורה אדומה שתידלק, כשהיא נדלקת יוצאים לחכות בצד השני שבחלל המואר ועד שהוא יוצא צריך לחכות: הזמן קצר מדי בכדי לקרוא, ארוך מדי לשבת ולבהות. ואז מתוך המסילות יוצא הנייר המודפס. טסט מוצלח מעלה אותי למעלה, טסט רע עשוי לשבור לי את הלב. נשביתי בקסמיה די במהרה. היא נהיתה לי בית לדימויים, מנשא נגטיבים, מרגוע למחשבות שבחוץ. אם הייתי יכולה הייתי רוקחת לי בושם בריחם של כימיקלים. התא החשוך הוא מסתור ("LPL – אני במגדל LPL"). הסאונד נע בין הקולות המוזרים שמשמיעה המכונה לרחש המספריים כשחותכים נייר לרצועות טסט חדשות. צלמים לפעמים הם כל כך מיזנתרופיים. אותם אנשים שחיים דרך החוץ, דרך מה שמשתקף, הם אותם אנשים שמכניסים את הראש לתוך שקיות שחורות אטומות, לוודא שלא נכנסת אלומת אור שתפגע בהדפסה על הנייר. מתבודדים בחדרי חושך אטומים ונהנים מהשקט, מי שם הולך לישון, מי לצד המגדל מתנה אהבים. מסדרון הדלתות, המעבר דרך החושך, הם הפכו עבורי זכרון מואר באור LEDים אדומים שתכף חומק ממני. זו התחושה שנשארת, תחושת שקט. שקט עם הדיסקים של איריס.
אין ספק יש געגועים. אני מתגעגעת לשקט הזה כשאתה לבד בחדר יוצר טסטים/ הדפסה. אתה לבד עם עצמך אתה , הצילום והמגדל. והציפיה האינסופית לראות מה יצא:)
קולנטה.
היא אי מדהים ושקט
היא שקיעה רוויה
היא חול מדגדג
היא נמש וחיבור
היא נשיקה על מדרגות העץ
היא פרידה.
היה בחויה משהו מדיטטיבי. כזה שמעודד בהיה וחלימה בהקיץ.
–
בושם בריח פיקסר? הממ מעניין… נשמע כמו סטארט אפ :)
השקט והמעבר דרך המסדרון החשוך רגע לפני היציאה החוצה אל האור והצבע – קל לאהוב בזכותך את הקולנטה ולהרגיש קצת את הרגע בו נולד צילום.
אני בזמנו מצאתי פתרון לקריאה: שירה. לא ארוך מדי ולא קצר מדי.
אצלינו בחושך גם ארבו הליצנים שהתמשו באותן שקיות שחורות כנבוטים. לשווא חיפשת אותם בחושך לנקמה.
תודה על התגובות, אפילו התרגשתי..
איתי, שירה היא נהדרת, ואם אחזור ואקרא את אותה פיסקה ארגיש בה עוד דברים.. תודה על הרעיון.
אברהם, דווקא בריח הפיקסר עצמו לא הייתי מכינה את הבושם, אני זוכרת שבתחילת הלימודים חזרתי הביתה אחרי יום שלם במעבדות והחבר שהיה לי אמר לי "מה קרה לך לשיער?" היה זה הפיקסר שנדבק לי לראש. בקולנטה יש תמהיל שאני לא יודעת להגדיר את ריחו, ומאוד הפתיע אותי לגלות שהקולנטה בבצלאל לא מריחה כמו זו בהדסה.
גל, ציפייה אינסופית… :)