היו ימים, אך הם השתנו והיו לימים אחרים וטוב שכך. פעם אלוהים/מלך/נשיא/מפקד… נתנו פקודה ואנחנו מילאנו אותה בדקדקנות. הכל היה חד, חד משמעי, חד גווני, חד כיווני, לא היה ספק שהלמעלה מכתיב ללמטה את הדברים. הכל היה מוכתב בספר, הוויכוח היחיד והגדול מכולם, שהוביל למלחמות אין ספור, היה רק לאיזה ספר לציית.
ברוח זו פועלות כמובן הדתות, אך אף המדעים, ממשיכי דרכן של הדתות בניסיון להסביר את העולם, מחפשים את "חוקי הטבע האוניברסליים", זהו שמו של הבורא האלוהי בימינו. החוקים שבראו את היקום ומכתיבים את דרכי העולם ואת דרכינו.
מספרים שלימינו של אלוהים יושב ארכיטקט, ואלוהים לעולם לא יקום מכיסאו כי הוא יודע שהארכיטקט מיד יתיישב בכיסא שהתפנה. הארכיטקט, בטוח שהוא האלוהים האמתי, ולדעתי זה נכון, אך לא צודק.
מטפורה זו מעוררת את השאלה למה אלוהים נותן לארכיטקט כיסא לימינו, התשובה פשוטה – כל גורם עליון, צריך מישהו שיודע לתרגם חוקים ואידאולוגיות למעשים ודברים. לאידאות אין שום משמעות אם אין מי שיתרגם אותן לאופני התנהלות ולדרכי פעולה שיעצבו את הסביבה שבה אנו חיים. לכן צריך את המעצבים, המתרגמים את האידאות לממשות. אנחנו המעצבים משמשים כמתווכים בין העולם העליון לתחתון. תפקידנו כמעצבים הוא לעצב את הרציונל של האידאולוגיות שמעל וליישם אותן בעולם, כעולם. לכן האלים צריכים את הרמס השליח, אפלטון צריך את דמיורגוס, והנוצרים את רוח הקודש, הכוחות המניעים, המתרגמים והיוצרים תמורה.
זו לכאורה המציאות שמושלת בנו במשך אלפי שנים, היא אמנם מותקפת מעת לעת, אך ההתקפות לא ביטלו אותה, אלא שינו רק את דמותה. לאחר כל מהפכה קם אל חדש. מושל חדש, שיש לו תמיד נציגים עלי אדמות המלמדים אותנו שליושבי המרומים יש חוקים, אידאות ואידאולוגיות ששולטים ומכתיבים את משמעות העולם, ואת הדרך האחת והיחידה שבה אנו אמורים לחיות ולמות עבורה. אלו שאינם מאמינים בדרך טועים טעות מרה, ולכן יש להמיר את דעתם, להלחם ולהרוג בכופרים. האלוהים שלי הוא היחיד שקיים.
בואו נדמיין לרגע עולם בו אין באמת אלוהים (הברק לא הכה בי כשכתבתי זאת). במקרה כזה אלוהים הוא רק אמונה של אנשים, המצאה נוחה להסביר את המציאות ולהסדיר אותה – איך העולם נוצר ומנוהל ? אלוהים יצר את העולם, הוא מנהל אותו, אלוהים רוצה, אלוהים מעניש, אלוהים דורש…סיפורים רבים מספור התפתחו בתרבויות שונות והתעצבו כסיפוריהם של אלוהים שונים. סיפורים העונים על שאלות מהותיות של התרבויות השונות. והתשובות לשאלות, יש להודות, מדהימות, מיטב היצירה האנושית, מתארות, מבקרות ומתוות בכל האופנים כל מימד בעולמנו.
כדי שיהיה אלוהים צריך סיפורים בעלי משמעות המקנים לו נוכחות תרבותית, צריך מעצבי סיפורים, שאמאנים, כמרים, רבנים, מוארים… וצריך רק עוד דבר אחד. מטה-נרטיב, סיפור-על, שהופך את היוצרות – סיפור המכריז שלא האדם הוא שיצר ועיצב את סיפורי האל וחוקיו, אלא האל עצמו. מטה-נרטיב זה קובע שאלוהים הוא המחוקק והשופט, שצריך מבצע שיממש את האידאות המקוריות, האלוהיות. יש הכחשה מוחלטת לכך שהאדם הוא המעצב בפועל של עולמו העליון, כפי שהוא המעצב של עולמו התחתון.
במקום שנכיר בכך שאנו יצרנו ועיצבנו את אלוהינו אנו מסכימים שהוא יצר אותנו, וכמי שיצר אותנו הוא המושל בנו בתיווכם של נציגיו שיודעים את רצונו ואומרים לנו מה לעשות, איך להתנהג ומה מותר ומה אסור לחשוב. אנחנו רואים כיצד עיצובו של המטה-נרטיב, כיצד היש שהמצאנו ועיצבנו, מושל בנו.
מי מושל בנו בפועל – נציגיו של היושב במרומים, מעצביו, הארכיטקטים שלו. הארכיטקט אינו יושב ליד האלוהים הקודם לו, אלא הארכיטקט הנו היוצר של האלוהים, הארכיטקט כמעצב האלוהי יושב ליד היצירה שלו עצמו, ומעריץ אותה. או בלשון אחרת, המטה-נרטיב מעוות את העולם ויוצר מעצבים הדורשים את העולם לעצמם כנציגי המהות עלי אדמות, כבעלי האמת המוחלטת. מהות שהם היוצרים שלה, הם משמרים, מפרשים וכופים אותה/עצמם על מאמיניהם.
אם נבטל את המטה-נרטיב המעצב האלוהי יהיה רק סלב, כוכב נולד, זהו למעשה הפרויקט הפוסט מודרני. השמש עולה, זורחת, שוקעת, לקראת הזריחה הבאה, כל יום יש שמש חדשה, זה מה שאנו חווים יום יום, זאת נקודת הייחוס שלנו. זו רק מטפורה מודרנית שאנו סובבים את השמש וזו אותה שמש יום יום. שיש אלוהים אחד קבוע, חוקים ודברים שאינם משתנים. לא השמש נמצאת במרכז אלא אנחנו, כל אחד מאיתנו הנו אל אחד מני רבים בקונטקסט בו אנו חיים.
אם בעבר פעלנו והתנהגנו בהתאם לחוקים מוגדרים המגדירים באופן מוחלט את כולנו וכל הסובב אותנו – היום יש מקום לאופני הבנה, התנהגות ופעולה שונים. יש מקום לשיקול דעת, יש מקום לדיון, המציאות יותר אמורפית, האדם יותר ערני, יותר יצירתי. אין יותר עובדות ומצבים הנקבעים אפריורי, אלא דעות והתרחשויות שמתהווים כל העת. …אלוהים יושב בכף ידו של כל ארכיטקט, וכל אחד מאיתנו הוא "ארכי-טקט" שמשמעותו "האחראי על היצירה".
"אלוהה"
לכל יום שמגיע יש לומר "אלוהה" וככל שנרבה לומר "אלוהה" יהיה יותר טוב, כי רבים של אלוהה אינו אלוהים. אני מתכוון לכל אלוהים באשר הוא – מלך, נשיא, רב… הם כולם מה שהם כי אנחנו עיצבנו אותם ככאלה. הארכיטקט יושב כבר בכסאו של האלוהים, אך זהו כיסא אחד מני רבים.
* אלוהה (Aloha) היא מילה בשפה ההוואית שלה משמעויות רבות: חיבה, אהבה, שלום, חמלה, רחמים, "להתראות", "שלום" במובן של ברכת פגישה. המילה מהווה סמל לתרבות שלמה בהוואי. מקור המילה אלוהה הוא בשילוב המילים ההוואיות alo שמשמעותה "נוכחות", "חזית" או "חלקה" והמילה ha שמשמעותה "רוח חיים" או "מהות החיים". הם עורכים טקס בו מצמידים מצח למצח ואומרים "alo" ולאחר מכן נושפים נשיפה עמוקה ואומרים "ha" וכך, לפי אמונתם, הם מחליפים את רוח חייהם וניצבים מולה. (מתוך ויקיפדיה).
אפשרות התגובות חסומה.