ענת ספרן

אתמול חזרתי מטוקיו. זאת הפעם הרביעית שלי שם. הראשונה היתה לפני חמש שנים ונמשכה חמישה חודשים של אושר עילאי. האחרונה היתה לפני שנתיים. והנה שוב אני טובלת בריחות העיר הכי משכרת בעולם.

יכולתי לחכות כמה ימים או שבועות ולתת לדברים לשקוע. המראות, הריחות והרעשים מפציצים את ההכרה והחושים וזמן העיכול מתבצע רק ממרחק. החלטתי שלא לחכות ולנסות לכתוב משהו ממעמקי הג'ט לג וטירוף החושים, בטח קצת מבולבל ורווי פרטים, אבל הכי קרוב לתחושות איתן הסתובבתי בשבועיים האחרונים.

כדי ליצור קצת סדר בבלאגן החלטתי לבחור כמה מונחים ולנסות לספר דרכם מעט על טוקיו ועל יפנים כפי שאני מבינה אותם.

צבע

מעולם לא ראיתי עם שכל כך לא מפחד מצבע. ביום אחד ראיתי שתי מכוניות יגואר מפוארות בהן נהגו גברים מבוגרים. האחת היתה בצבע ורוד-סגול לילך והשני ורוד מגנטה.

חברת הטלפונים הסלולריים הגדולה ביפן הוציאה ליין שלם בשיתוף עם חברת פנטון. ניתן להזמין נייד בצבע הפנטון האהוב עליך או להסתפק בשומר המסך שמחליף צבעי פנטון בכל כמה שניות.

המגזינים, הפרסומות, שלטי הניאון, חלונות הראווה, מכונות המשקאות האוטמוטיות, הפרסומות, נערות שיבויה, חנויות הלו קיטי ורודות עד גועל, מקררי הסושי במרתפי הכולבויים, בדי הקימונו, הציפורנייים המלאכותיות עטויות הנצנצים… הכל בצבעוניות עזה ומסחררת.

ולצד כל זה מתקיים השחור-לבן. במרכז הירידים של טוקיו התקיימה בסוף השבוע תערוכת אמנות ועיצוב ענקית ובאולם הסמוך – תערוכת ננו טכנולוגיה.

שני זרמים בולטים בחברה היפנית נפגשו במקום אחד: משמאל – האנשים בשחור לבן, ה"סלרי-מן", אנשי העסקים הממושמעים שעובדים בחברות הגדולות יומם וליל עד לפרישה. לתערוכת הטכנולוגיה הגיעו עשרות אלפים. מעולם לא ראיתי כל כך הרבה אנשים, בלבוש זהה, צועדים בקצב אחיד ובסדר מופתי. צמרמורת.

מימין – הקהל של תערוכת האמנות. הנוער היפני, חולה המנגה והאנימה, בחיפוש מתמיד אחר אינדבידואליזם ובחינת גבולות קיצונית. רובם לא יעמדו בלחץ החברתי ויהפכו ל"סלרי מן" בעצמם בעוד מספר שנים.

סאונד

המון רעש של פרסומות ברחובות הראשיים ובחנויות, "שלטים אנושיים" שעומדים עם מגפון באמצע הרחוב ומכריזים על מכירה בחנות סמוכה, שאון הרכבות והמכוניות שטסות בכמה מפלסים מעל ראשי העוברים ושבים, אבל גם הקלטה של ציוץ ציפורים במטרו שמודיעה לנוסעים העיוורים על המצאותן של מדרגות ממש לפניהם. דממה מוחלטת בקרון הרכבת, אף לא צלצול פלאפון אחד, אף לא מילה שנאמרת בקול רם.

בקפה החתולים האורגני בקיצ'יז'יוז'י שלוש נשים, כל אחת בשולחן נפרד, יושבות בדממה וקוראות ספרים על חתולים.

ששת החתולים של הקפה מסתובבים על רצפת העץ בשקט. מדי פעם נוהמים זה על זה ופוצחים בריצה. האץ' מנסה לגנוב לנו את פרוסת עוגת הדלעת ונענש בפינה. כן, לקפה הזה באים כדי לנוח ולהנות מנוכחותם המרגיעה של החתולים. אסור להרעיש או להפריע את מנוחתם של גושי הפרווה המטופחים.

אנחנו מתלחשים בינינו.

איורים

בכל פרסומת בין אם תהיה לבנק, לביטוח חיים, למשקה תה ירוק, או ללימודי אנגלית יופיעו דמויות מאוירות. על כל פתח ביוב או כיבוי אש, בכל סניף דואר, על ריפודי הכסאות באוטובוס, על חבילות טמפונים ושוקולדים, בתחנת המשטרה וברכבת – בכל מקום יהיו איורים. חלקם נועדו להסביר מהלכים (כך תפתחו את קופסאת הקרטון בה תמצאו שקית ניילון ובתוכה שוקולדים קטנים עטופים כל אחד בנפרד בנייר כסף צבעוני), אחרים רק נועדו להיות חמודים. איורים שבעולמנו ישויכו לעולם הילדים בלבד, מלווים כאן את חייהם של כל היפנים, צעירים וזקנים.

ואף מילה על הלו קיטי שתעשה הכל, אבל ה-כ-ל, בשביל עוד כמה יינים.

אני אעצור כאן אחרת לא אעצור לעולם. יכולה לספר, לנתח, לבקר, לחקור עוד שעות וימים וחודשים אבל אסתפק בהבחנות האלה, המנסות לתאר רק במעט תפיסת מציאות שונה ומרתקת.

—
מוזמנים לצפות באלבום התמונות מטוקיו בפליקר.

☼ עוד מאת ענת ספרן ← מחשבה ברמזור