עינת עריף-גלנטי

איך לגשת לזה בכלל, לדרייב. כח מניע, אש יוקדת שמלבה את עצמה, שחומרי הבעירה שלה הם אתה. שהגוף לא מעניין אותה וגם אם הוא מותש וגמור היא מקימה אותו בעוצמה בלתי מוסברת ומניעה אותו והגוף הזה נראה כמו גופה, כמו מריונטה על חוטים שלא נעה בעצמה וכח אחר מגחך ומנפיש אותה.
הגוף הזה חיוור ומותש ממשיך לציית ולהתכלות, לשמש לה מיכל, והיא יוקדת ומכלה.

בשנת 2013 איש אחד מצא את המסמר כאכסניה מוצלחת למכנסיים שלו, על הציור.
מישהו אחר צייר את הציור הזה. מצורע שהתגורר בבית המצורעים בירושלים, שנסגר רק בשנת 2001.
אדם שהיה כלוא בתוך חומת אבן יפהפיה, בחצר מטופחת, בארכיטקטורה כובשת. והוא כבוש ונחמץ הקשיב לילדים צוהלים בהפסקות בבית הספר הסמוך, ומחשבה דקיקה חלפה בבוקר כשהילדים מחבקים את אמם לפרידה.
הגוף כילה אותו אבל הוא שאף החוצה. הוא לא רצה להגיע באמת אל הים ולא אל הצוקים, הוא ליטף מבפנים את חומת האבן והתפלל שתפתח פתאום, שהאבן תימס, תתפוגג והוא יצא לטיול. אף אחד לא יביט בו מבועת. כולם יהיו כאלו, כל האנשים המרגיזים שהפנים שלהם והגוף שלהם שלמים, והמוות לא מכרסם בהם בצורה כל-כך בוטה. זה לא קרה, זה לא היה יכול לקרות, אין המתקת עונש למי שחולה, והכח המניע שלו המשיך רק לכלות.
מעבר לקיר עם הציור הוא הדביק תמונות מז'ורנל ובהן צילום משנות ה-70 של אם חובקת תינוק. סתם צילום מעיתון, של אם כלשהי עם תינוק כללי.