ענת ספרן

אדום. עצרתי את האפניים ובזמן שהמתנתי הסתכלתי על פינת הרחובות שמולי. לב ליבה של ת"א – מפגש הרחובות רוטשילד ונחלת בנימין. אתר בניה מוקף גדר. מנופים מתנשאים לגובה. פסיפס צבעוני של פוסטרים עוטף את גדרות הפח. לכאורה שום דבר מענין. בכל יום רגיל אני חולפת כאן ומתעלמת. אבל היום חזרתי מפריז ותל־אביב נראית לי כל־כך שונה. היום הבנתי שהפינה הזאת מספרת סיפור תל־אביבי שלם.

הסיפור מתחיל בשינוי. שינוי עירוני של בניה לגובה, של מגדלים שפורחים באויר. אפילו כאן בלב ליבה של "העיר הלבנה". כל בור שנפער באדמה הוא סימן שאלה גדול.

כל שינוי צריך תיחום. גדרות פח גבוהות ומכוערות מוצבות סביב אתר הבניה ומזכירות עד כמה סימון גבולות הוא עיסוק יומיומי במציאות של חיינו כאן. גדרות הפח הן רק סמל לבאות, כשיקום המגדל החומות שלו יהיו גבוהות ואטומות עוד יותר.

התיחום מקבל פונקציה נוספת. תורת הקומבינה מלמדת שכל גדר היא פוטנציאל. במקרה הזה – זאת לא גדר אלא לוח מודעות ענק. זה לא באמת חוקי, אבל לאף אחד לא ממש אכפת.

לאור העובדה שמספר לוחות המודעות הרשמיים בעיר קטן כל כך, אפשר להבין איך כל משטח אנכי הופך מיד ללוח מודעות זמני.

השלטונות העירוניים האמינו שמטרים מרובעים בודדים של שטח פרסום יספיקו כדי להכיל את העשייה האמנותית המקומית. האנשים של העיר הזאת חושבים אחרת והם לא מחכים לאף אחד שיקצה להם לוחות. הם פונים לאנשי המקצוע המתמחים בתליית פוסטרים על גבי שטחים אלטרנטיביים שמפעילים מערך משומן ודביק של כיסוי קירות.

אני עוקבת אחר שביל המודעות שגולש מהגדרות אל קירות הבנין הסמוך, מכסה גם את דלת הכניסה הפינתית שלו וזורם הלאה אל מעבר לפינה לרחוב לילנבלום. פרזיט אורבני ענק, שנראה שיש לו כח משלו ואם אשאר סטטית מולו מספיק זמן הוא יכסה גם אותי.

אני חושבת שאם היינו מרכזים את כל הפוסטרים האלה מכל הגדרות והקירות של תל אביב היינו יכולים לכסות את כל שלטי הענק באיילון בקלות.

קיר הפוסטרים הוא לא רק פרזיט, אלא גם ביטוי של פריחה – בפורמט כמעט אחיד, בשלל צבעים, טקסטים ואיורים – מתגבשות המודעות לכדי קולאז' שמייצג את העשייה התרבותית המבעבעת. אפשר לראות בעיקר מודעות של הופעות מוזיקה – ממיינסטרים של נינט ופוליקר דרך הבלקן ואבידן, ועד ללהקות אינדי קטנות ומענינות. הפיקסיז לצד דודי לוי, בית ספר לתיאטרון לצד שלומי שבת, שוק אופנה, משינה חוזרת, מסיבה עם די ג'יי כוכב על, וארוע אמנות מיוחד של סוף שבוע. בין לבין מסתתרות עבודות גרפיטי וקומיקס.

מישהו הדביק על הקיר מדבקה אחת שנשלפה מעולם הפייסבוק: I like this.

☼ עוד מאת ענת ספרן ← בית ישראלי עכשווי