אמיתי גלעד

חברה מתקשרת בבהלה – המעצבת הגרפית שאיתה היא עובדת ביקשה ממנה להכין לוגו בעזרת סטנסטיל וספריי צבע. "תגיד לי איך לשכנע אותה שיצא יפה יותר אם אעשה את זה בפוטושופ! אתה לא מכיר איזה מברשת או אפקט או משהו?" עניתי שאני מקנא שיש לה הזדמנות לעבוד קצת עם מספרים וספריי. "תגיד, השתגעת?".

לא ממש. פשוט בא לי לגוון. כמעצב אני מבלה 100% מזמן העבודה שלי מול מסך המחשב, ממצמץ, ממשש מקלדת ועכבר עייפים ותוהה מתי יגיעו המשקפיים. עבודה שאפשר לעשות עם לוח ועט אלקטרוניים נחשבת פרועה במיוחד. צילום כבר נחשב לפנטזיה. נרדם לי התחת, כואבת לי הכתף.
לא יוצא לי מהראש הטור העצוב והנהדר שכתבה כאן נורית קוניאק אודות שחיקתו של המיתוג ה"אילוסטרייטורי". זה חלק גדול מזה. גם השאיפה של אברהם לגדל תירס בחצר מתחברת לי לכאן. אני לא מכיר אותו עד כדי כך טוב, אבל מעניין אותי: אם היינו מעצבים שפועלים בשנות ה-70, האם גם אז אברהם היה כל כך סולד מפרנסתו כממתג, וחולם לרוץ אל השדות?

לקחתי קורס צילום בסיסי כחלק מחילופי הסטודנטים בברצלונה. כזה שבונים בו קאמרה אובסקורה (קופסה עם חור שמשמשת כמצלמה) ומשחקים בלפתח תמונות במעבדה, כמו פעם. היום שביליתי בסדנה כדי לבנות את המצלמה זכור לי כאחד הנעימים באותה תקופה. הכלים, שבבי העץ, המכונות שבסדנה, העבודה עם הידיים. יצא משהו שדומה לעבודה של ילד מתקשה בקייטנת אומנויות, אבל התהליך הרגיש כל כך טוב, ובריא. לרגע יכולתי לדמיין את עצמי מבלה חיים שלמים כנגר קטלוני קשה יום. יש לי עוד רגעים כאלה, של אושר קראפטי. כמו הפעם ההיא בשנה א' כשהסתנוורנו מול שולחנות האור, בבצלאל, כדי להעתיק אותיות כמו שצריך, ופתאום בחוץ התחיל לרדת שלג אדיר.
וגם סתם, עם הקפה במרפסת. קיבלתי במתנה אות R גדולה מעץ. כל פעם שהיא מונחת על השולחן הידיים מתחילות לזוז לבד, מסדרות קומפוזיציות של R עם הצורות שמסביב. כיף, כל כך הרבה יותר כיף מאשר להכין לוגו באילוסטרייטור.

כשמעצבים מדברים עם מעצבים, הם מרגישים שחכם להגיד – "המחשב הוא רק כלי, רק כלי". זה אמור להיות נכון, אבל בין אם נרצה ובין אם לא, הוא הפך לכלי הלגיטימי היחיד. ככזה, הוא כובש את העבודה שלנו.

אולי החדשות הטובות היחידות הן שנדמה שגם הקהל ולפעמים גם הלקוחות מאד רוצים שנצא לרגע מהמחשב. לא במקרה סגמייסטר, PES, הבחור הזה שעושה עם נייר, ועוד כמה שהעיזו לומר לא לעכבר לכמה רגעים כל כך בולטים בנוף הוקטורי. בארץ נראה שזה עוד מפחיד נורא, לזוז רגע אל עולם בו הקוים לא כאלה ישרים והגרדיאנטים פחות מושלמים, אבל זה חייב לקרות גם כאן מתישהו, לא? עודד עזר הוא סנונית ראשונה, אבל נראה שבעבודתו המסחרית, כמעצב ולא כאמן (סליחה שכתבתי את זה), גם הוא מחוייב אל ידידו השתלטן, המק.
למען בריאותי, אולי כדאי שאפסיק לרגע לשייף את כישורי בתוכנת התלת מימד, ואתחיל לשייף כסא נדנדה שנורא בא לי לבנות. חורף מלא שבבים לכולנו.

☼ עוד מאת אמיתי גלעד ← צורות וצבעים וקוים ואותיות ואופטימוס פריים