לפני כשלושה שבועות חזרתי מביקור בתערוכת הריהוט במילנו. בטיסה חזרה הרהרתי בנוכחותם הדומיננטית של השוודים בעולם העיצוב. בתערוכה הציגו עשרות שוודים, ממעצבים צעירים ועד חברות ריהוט ועיצוב, ורובם השאירו עלי רושם טוב מאוד.
אוכלוסיית שוודיה מונה כ־9 מיליון איש, מעט יותר ממספר האנשים אצלנו (7.4 מיליון), עובדה שהביאה אותי לתהות: איך זה שמדינה כל כך קטנה מייצרת כמות כל כך גדולה של עיצוב איכותי? או אולי: במה הם יותר טובים מאיתנו?
ככל שהוספתי להרהר בשוודים, מצאתי כי הדימוי השבדי השטוח, המצוי בתודעתי, שונה בתכלית מזה שפגשתי במציאות. בדמיוני השוודי הוא איש בעל נוכחות מסיבית, נטייה חזקה להתאבדות, עורו החיוור צמא לויטמין D, משעמם עד כאב ומשועמם כמו חייל במחסום, הוא בעל נימוסים מופלגים אבל אחרי שלש כוסיות וודקה נחשפת האלימות העצורה בו, וזו נוטה לבוא לידי ביטוי בכתיבת כתבות אנטישמיות המרמזות על קשרים סמויים בין יהודים ומסחר באיברים.
ישראלי, הנוטה לערוך השוואות ולחפש דרך להסביר את פשר הפער העצום בין העיצוב הישראלי והשוודי, לא יתקשה למצוא הסברים. הוא יוכל להלין על מחסור בתמיכה ממשלתית בתרבות בכלל ובעיצוב בפרט, יוכל גם להתלונן על גודלה של התעשייה המקומית, ואף עשוי לקנח בקינה על העדרה של תרבות יצרנית.
אבל לטעמי, כל אילו הם רק תירוצים, שכן השוואה מתחומים משיקים תגלה כי איכות הקולנוע, המחול והמוסיקה הישראליים, לא בהכרח נופלים מאלו השוודים, ולעיתים אף מתעלים עליהם.
וכך באותה הטיסה ממש עלתה בדעתי סיבה אחרת. היתרון המרכזי של העיצוב השוודי אולי נובע ממצבם הפוליטי והחברתי, השונה בהחלט ממצבנו פה. בעוד אמנות נוטה תכופות לשאוב השראה מאלימות, שחיתות ופשעים נגד האנושות, עולם העיצוב מתקיים טוב יותר דווקא בסביבה בטוחה, רגועה, נעימה ואסתטית. מה שאני מנסה לומר זה שבסופו של דבר עיצוב זה מותרות. עיצוב טוב נולד מתוך רווחה. עיצוב טוב הוא אופטימי. עיצוב טוב הוא הומני.
כדי לעצב עולם נעים או יפה יותר, עלינו לעצב קודם חברה סובלנית יותר, חברה שדואגת לחלשים שבה, חברה שיוויונית שערך זכויות האדם נמצא בראש מעייניה. אני מאמין שהאלימות בחברה בה אנו חיים, מתבטאת באיכות התפוקה שלנו. לפעמים נדמה לי שכל פעילות הקשורה לעיצוב בארץ מנותקת לחלוטין מהמתרחש סביב, כאילו הדרך היחידה לעסוק כאן בעיצוב, היא על ידי החרשת המציאות שלנו.
היי,
אפשר להציע הצעה אחרת? (מורכבת משני רכיבים):
1. אסתטיקה ביהדות ובאסלאם. רוב אוכלוסיית המדינה שייכת לדת-לאום היהודית. לצערנו או לשמחתנו, המסורת היהודית אינה שמה בראש מעייניה את האסתטיקה. ציוויים כמו "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" גרמו לרוב בתי הכנסת להיראות כמו בתי מחסה. לקירות העירומים של מנזר יש לרוב ערכים אסתטיים מוגדרים יותר מאשר לגיבוב על גבי קירות בית כנסת מן המניין (וכמובן שיש מעט יוצאים מן הכלל).
—
לגבי האסלאם – גם בו האסתטיקה עוסקת בעיקר בקליגרפיה, ואין המון עיסוק בפלסטיות – בשל האיסור על פסלים.
—
כמובן שהעיצוב במילאנו הוא פלסטי מאד.
2. חומר. אין פה עץ ומתכת (בהכללה גסה). כמובן שיש פה מספיק עץ בשביל סטודיו של מעצב – אבל אין כאן תעשיית עץ, מסורת עץ, נגרים, אוּמני חריטה וגילוף.
3. כתוצאה משני הנ"ל, מגילה הצעיר של המדינה ומקיבוץ אוכלוסיות שונות לחלוטין תוך מחיקת זהויות ספציפיות לכל אחת מהן ("כור היתוך") אין כאן מסורת של אוּמנות כלל. לא היו כאן אף פעם גילדות ואב לא הוריש לבנו מקצוע.
במחשבה שנייה – אני כן משתכנע שהאבחנה שלך דקה ומאירת עיניים. הייתי אם כן מוסיף אותה לתוך הגורמים שמניתי ויחד ייצאו 4 גורמים לחולשת העיצוב בארץ (על היחסים ביניהם אפשר לחשוב).
—
מה שכן – הקולנוע הוא מדיום חדש בו מעולם לא היו גילדות, הוא אינו נזקק לחומר, והוא ממשיך מסורת ספרותית שהייתה מאז ומעולם חזקה ביותר בתרבות היהודית והערבית. אגב, אולי הוא טוב מהשוודי, אבל זה נראה לי קצת מקרי בהתחשב בכך שבפינלנד יש קולנוע מפותח יותר.
—
ולגבי מוזיקה – שוב – גם בארצות ערב וגם בארצות אירופה, כמו גם ביהדות מוזיקה היא תחום מפותח ביותר. שוב – לא דרוש חומר, דרושה מסורת (מקבילה למסורת הסיפורית שאולי מבססת את הקולנוע בארץ). למותר לציין שהמסורת המוסיקאלית היהודית עשירה ביותר.
דוגמא
בנוסף למוזיקה הליטורגית ישנם גם המלחינים היהודיים החשובים של סוף המאה ה-19
ותחילת ה-20 – מאהלר, שנברג, וייל ועוד.
—
לגבי מחול אין לי תיאוריות. :)
איטליה היא חברה אלימה, ובכל זאת ידועה במעצביה. דנמרק, פינלנד, נורבגיה, הולנד – כולן מדינות שקטות לא פחות משוודיה, אבל אינן מצליחות כמוה בתחום העיצוב.
בקיצור, שתי נקודות אינן מהוות מערך נתונים.
אני לא חושב ששלומי התכוון לאלימות, אני חושב שהכוונה היא לפנאי שיש לעסוק בעיצוב. לאו דווקא פנאי של זמן, אלא פנאי בכל המובנים – שקט נפשי, פניוּת אולי.
—
הולנד היא (וודאי ביחס לכמות תושביה) המדינה המשפיעה ביותר על עולם האדריכלות. ניתן ליחס זאת למצוקת הקרקע שמחייבת התמודדות עם מצבי קיצון של צפיפות בארכיטקטורה
—
דנמרק ונורבגיה הוציאו בשנים האחרונות ארכיטקטורה מדהימה (לא כולם חייבים לאהוב אבל דנמרק – פלוט ואח"כ ביג, נורבגיה – סונטה).
—
פינלנד הייתה חזקה בארכיטקטורה מאז סאארנין האב (אליה), ואח"כ כמובן אלבר אאלטו וסאארינן הבן (ארו). ותמיד היה קשר בין הארכיטקטורה של סאארינן האב ואאלטו לעץ, לאבן, לחומרים שהיו בסביבה. וכמובן לתנאי האקלים והאור.
השאלה היא אם עיצוב באמת עושה עולם טוב יותר או שאנחנו משלים את עצמינו. האם אנחנו צריכים כל־כך הרבה עיצוב? או שגורמים לצריכה מוגזמת ופשוט מכלים את משאבים של הכדור שלנו ומביאים לסופו הקרוב. כמה כסאות אנחנו צריכים? כמה מליון סוגים של מותגי משקאות קלים…
"כדי לעצב עולם נעים או יפה יותר, עלינו לעצב קודם חברה סובלנית יותר, חברה שדואגת לחלשים שבה, חברה שיוויונית שערך זכויות האדם נמצא בראש מעייניה."
האם עיצוב יכול להיות הכלי לשינוי את החברה לטובה?