"חג המולד בערבה ואדון אדוורדס הביא (בשמו של סנטה קלאוס) מתנות ללורה ולמרי.
בגרביים היו […] שתי חבילות קטנות. הן פתחו את העטיפות ומצאו בהן עוגיות קטנות דמויות־לב, שעל ציפויין העדין והחום היה זרוי סוכר לבן. גרגירי הסוכר המתנוצצים, הפזורים על העוגיות, דמו לפתיתי־שלג זעירים.
העוגיות היו יפות מדי לאכילה. מרי ולורה רק הביטו בהן; אבל לבסוף הפכה לורה את העוגיה שלה וכירסמה נגיסה זעירה מן התחתית, במקום שבו לא נראה הכירסום. ופנים העוגיה היה לבן!
העוגיה נאפתה מקמח לבן וזך, והומתקה בסוכר לבן.
לורה ומרי לא העלו על דעתן להציץ שוב לתוך הגרביים. הספלים והסוכריות והעוגיות היו די והותר.
כל כך מאושרות היו עד שלא יכלו לדבר. אבל אמא שאלה אותן אם הן בטוחות שהגרביים ריקים. ואז הכניסו את זרועותיהן לתוך הגרביים, כדי להיות בטוחות. וממש בקצהו של כל גרב נח מטבע של פני, חדש ומבריק!
מעולם לא העלו בדעתן שיקבלו מטבע של פני. 'תארי לעצמך' הרהרה לורה בלבה, 'יש לך מטבע שלמה של פני לעצמך־לעצמך. יש לך ספל ועוגיה וסוכריה בצורת מקל של סבא ו ג ם פני!'
חג מולד אשר כזה לא היה מעולם."
— מתוך בית קטן בערבה – לורה אינגלס וילדר. עמ' 159.
הוצאת זמורה, ביתן, מודן. מאנגלית: אבירמה גולן.
הסיפור הזה (אוטוביוגרפי בעצם) מרגיש כל כך רחוק. האם יש היום ילד אחד במערב שישמח (שיסכים?) לקבל לחג המולד (או לפסח, או לחנוכה או ליום הולדת) ספל פח, סוכריה אחת, עוגיה אחת (מקמח לבן וזך!) ופני?!
תראו איזה אושר עילאי מתואר בסיפור הזה. איפה איבדנו את היכולת לשמוח מדברים קטנים? הדיון על הפרסומת של פוקס (פוקס? נו, זאת עם ההיפים) גרם לי לחשוב שאני לא צריך את זה. לא חייב להתלבש בבגדים שלהם, לאכול את האוכל שלהם, לקנות את אופניים שלהם. לא רוצה שירעילו אותי – לא במובן הפיזי ולא בכך שגזלו ממני את האפשרות להיות מאושר מעוגיה.
איך איפשרנו להם להשתלט כך על המרחב הציבורי? על התודעה? איזו תועלת צמחה לנו מכל זה?
למי שלא ראה את The Story of Stuff כדאי מאוד. אאני לנארד מעלה שם את השאלות האלה ואף עונה עליהן. אני רוצה כלכלה אחרת. לא קומוניסטית, לא שיתופית, סתם יותר צנועה.
ואולי חג מולד אשר כזה באמת לא היה מעולם.
הרשימה הזאת הגיעה בעיתוי מושלם, יחד עם הטלפון מהבנק. יחי הפשטות!
מסכים עם כל מילה.
תודה
פוסט חשוב.
—
עולה לי השאלה למה הוא נמצא בקטגוריית "תקשורת חזותית". אולי הוא צריך להיות ב"השראה"?
אולי בכלל היה כדאי לפתוח קטגוריה לכל הסוגיות הפוליטיות/כלכליות/חברתיות כמו "תרבות הצריכה" שפוסט זה מתייחס אליה?
—
שם אפשרי לקטגוריה כזו: "אידיאולוגיה", או אולי בכיוון אחר: "דרך חיים" (נשמע יותר מדי ניו אייג', לא?), או אפשר "צורת חיים" (נשמע ביולוגי), או "אורחות חיים" (נשמע יומיומי), או "תורות" (נשמע אושו) – אולי הכי טוב – "אתיקה". אתיקה במובן הכפול של המילה – אתיקה=תורת המוסר, אתיקה=מכלול הסיפור (האתוס) של התרבות.
—
אם אנטייטלד יחליט לפתוח קטגוריה כזו – האם בעצם מעשה הפתיחה של הקטגוריה הוא יכריז על עצמו כמרקסיסט באיזו מידה שהיא? וראו כמובן את הדיון על אלתוסר ואידיאולוגיה ב:
http://untitled.org.il/?p=2286#comments
היי יואב,
אתה מעלה מחשבה שאני מסתובבת איתה כבר כמה זמן. על כך שאני לא באמת צריכה יותר מ-2 זוגות נעליים, וכל אחד מהזוגות הנוספים שלי – בעצם יעלו לי בימי חופש. וכך בעצם אני עובדת בשביל החפצים שלי במקום שהם יעבדו בשבילי.
.
צפיתי גם בסרטון של אנני, אבל דבר אחד לא ברור לי – מי מרוויח מהעניין? למה התהליך התפתח מלכתחילה? שהרי אם את הרדיו שלה היא קנתה ב-5 דולרים, וכאמור לא היא שילמה עליו – אלא הארצות שנהרסו והאנשים שעובדים ללא ברירה אחרת, אז איפה יש כאן רווח למישהו (חוץ ממנה, שזכתה ברדיו ב-5 דולר)?
.
לא ברור לי איך החשבון הזה עובד לטובת האנשים העשירים (שאני מנחשת שהם התשובה לשאלה שלי)
אורית יקרה,
יש פרק של "סקס והעיר הגדולה" שבו קארי בראדשו מוצאת את עצמה מחפשת לקנות דירה בניו יורק. היא מגלה שאין לה מספיק כסף לתשלום הראשוני. היא בסך הכל עיתונאית מצליחה ומרוויחה יפה, היא תוהה, למה אין לה את החסכונות הנדרשים. ואז היא עולה על העובדה שיש לה איזה 300 זוגות נעלים – כל זוג עולה 200-500 דולר. בעצם הדירה המיוחלת הומרה בהמון נעליים שהיא לא נועלת כי רובן כבר לא באופנה.
לגבי הרדיו ב5$:
ייצור הרדיו עולה פחות. הכורים שמוצאים את חומרי הגלם מרוויחים שכר רעב. האנשים שמרכיבים את הרדיו מרוויחים שכר רעב. החלקים מיוצרים בסדרות של מליונים כך שהעלות פר-יחידה נמוכה מאוד. מי שמרוויח הוא בעל המפעל שמרוויח מעט פר-יחידה אבל מייצר מליונים, בעל חברת הספנות שמשנע כמויות אדירות של סחורה, ובעל רשת החנויות שמרוויח יחסית מעט פר-יחידה אבל מוכר מליונים.
לכן המפתח מבחינתם הוא שנקנה ונקנה ונקנה עוד ועוד. (לכן הרדיו הזה גם יתקלקל תוך שנתיים) הרווח שלהם נמצא בכמויות.
הבעלים של המפעל ושל רשת החנויות הם דנקנרים והאחים עופר וכד'.
אז איפה נכנסת פה בדיוק העובדה שהאנשים בשכר רעב משלמים את המחיר של הרדיו – בעצם זה שהם עובדים בשכר של X במקום 3X, אז זה כאילו הם משלמים מכיסם את ה-2X על הרדיו שלי ואני אשלם רק את ה-X בשביל מוצר ששווה בעצם 3X?
.
בעצם החברה שמייצרת את הרדיו "גונבת" מהעובדים שלה את ה-2X (בצורת זה שהיא משלמת משכורת רעב ולא מבטחת אותם) בשביל שהיא תוכל למכור לי את הרדיו ששווה 3X רק ב-X אחד?
.
ואז בעצם – איך אני יכולה לדעת אם אני קונה משהו במחיר האמיתי שלו ולא במחיר מוזל על חשבון הפועלים? אבל מצד שני שאני לא משלמת פי כמה ממה שזה עולה רק כי יש על זה לוגו מסויים? (או כי הבעלים החליטו למכור את זה בכל זאת ב-3X אבל לקחת אליהם את ההפרש ולאל העביר לפועלים?)
אורית יקרה,
קודם כל את צודקת. יתכן מאוד שאת משלמת שליש מעלות "ההוגנת" של ייצור הרדיו. אבל חוץ מעושק העובדים, גם הסביבה משלמת. אילו היה מגולמים במחיר המוצר גם עלויות תיקון הנזק הסביבתי שנגרם במהלך ייצורו ובמהלך הפיכתו לפסולת, הוא היה עולה פי 4 או 5 יותר. זו הסיבה שמוצרים אמריקאים או אירופים יותר יקרים. כי בארצות אלה ישנם חוקי מגן ואיגודי עובדים ותקנות סביבתיות שמחייבים את הייצרן לשלם את העלות האמיתית של הייצור (או קרוב אליה). לא פלא שכל המפעלים עוברים מזרחה?
הנקודה העיקרית בסרטון היא שבמקום לייצר חפצים מעולים ועמידים, אנו קונים מוצרים קצרי חיים בזול – והרבה.
הטלויזיה בביתי נקנתה בשנת 1980. הDVD שמחובר אליה הוא כבר השלישי מאז 2004 וגם הוא בדרך החוצה כי הוא לא קורא דיסק אם הוא קצת מלוכלך.
ולשאלתך, במקרים רבים את יכולה לדעת. אם את קונה מוצרים מ"סחר הוגן" את יודעת. אם את קונה מחברה כמו בן אנד ג'ריס את יודעת. אם את קונה מוצרים מארצות מערביות יש סבירות גבוהה שאת קונה משהו שייוצר בתנאים (יותר) הוגנים.
זה קשה אבל חשוב.