חפצים כמה שאתם מעיקים ומצטברים ונדבקים ולא מונחים במקום, חסרי מקום, ממגנטים אבק וקרדיות, כמה שאתם משקפים הלך רוח פנימי. איזה כיף למי שמצליח להמעיט בחפצים. מסודר. בלי מחשבות מפורטות על כל פרט בחיי השגרה שצריך להיות חלק מהקפסולה הזו שהיא החפץ. חפץ חפץ-חיים ואנחנו נותנים לו אותם. ילדים אומרים שהדובי שלהם באמת מרגיש, אנחנו לא זורקים את מה שהיה עד להתרחשות זו או אחרת בחיינו כי הוא היה שם כשכך וכך קרה וזה מקדש אותו. זה מטופש ועדיין אנחנו נותנים להם לשאת זכרונות ואהבות ישנות ואפילו צלקות שאם נרפה מהן נשאר בלי. פתאום ממעיקים הם הופכים לנחוצים.
כל יום מוסיף עוד חפץ. וכל משימה צריכה להשתקף בהחפץ.
זה מייאש ובלתי אפשרי ויש נקודה מיוחלת שבה אני רוצה לעצור כבר, אבל גם כשאני מעיפה את החפץ הזה, לצערי אני ממשיכה לזכור אותו ואת מה שסימל.
כמה שאת צודקת, וכמה קל להפטר מהם. אני מרגישה רק רווחה ונקיון פנימי וחיצוני כשאני מעיפה חפצים בלתי נחוצים. להתגעגע לחפץ? לי יש געגועים לאנשים ולמקומות שלא אראה יותר. לכל חפץ שנזרק מיד נמצא תחליף והגלגל חוזר…
להתגעגע לחפץ זה אולי להתגעגע לעצמך; לעצמך שחפצת בו.
צילומים יפייפיים, טבע דומם במיטבו!
מדפנה שלמדה עם יוסי בליברפול
אמא שלי העיפה מהבית כל חפץ שהזכיר לה משהוא או שעמד בדרכה. בטור ילדה, התקבץ לי הלב בכל נגלה שמצאה את דרכה למקום ההוא (לא בזבל היא אמרה)…אבל, עם השנים נגלה לי משהוא…יותר קל לקום וללכת. יותר קל.
איזה כיף לך שרה שאת מעיפה אותם כל כך בקלות.
הוי מורן כמה שזה נכון, לפעמים את עושה לי קווצ' בלב עם הדיוק שלך. כמה תקוות, רעיונות, מחשבות בכל שניה זורמים פורצים ואובדים.
תודה דפנה! כיף לשמוע ממך ומסביבך האאורה של ליברפול הקרירה.
מיכל, יכול להיות שכילדים יש לנו פחות שורשים להאחז בהם. אנחנו יותר חלשים, מפחדים. אבל יש כאלה שנתקעים עם הפחד ונאחזים. רק ברי ובנות המזל לומדים שיותר קל לקום וללכת. פתאום נזכרתי שהקשר הזה בטרייסי צ'פמן ובשיר שלא שמעתי אולי עשרים שנים: https://www.youtube.com/watch?v=t_YydYi4its
בימים של מיחזור ואלטה זאכן.
חפץ, שאין לך חפץ בו, יגיע למי שחפץ בו.
עינת זה מקסים!
לא יודעת למה רק עכשיו ראיתי את זה ולא כשפרסמת
היה חי, עכשיו חפץ= פוחלץ,
היה חפץ, עכשיו חי = פנוקיו,
אני חושב שהעצמה החזקה ביותר לחפץ באה לביטוי כאשר אמן רוצה להחיות את יצירתו,
אולי זאת הכמיהה של ג'בטו האמן-נגר לבובת העץ שלו. כמיהה שאינה ברת השגה, אך אינה
מפריעה לאמנים להמשיך ולהאמין.( ולחלום).
תודה תמר יקרה :)
תודה ישער, זו אבחנה מבריקה, הכמיהה הזו להחיות שנועדה מראש לכישלון. התנהגות תמימה.