אחת לחודש, אני מרפה מוחי מהעיסוק התמידי בקונספט חדש / מחשבה / מעשה, הקשורים בעשייה היומיומית ובמהות העיצוב על כל שלוחותיו. וכל זאת כדי לקיים ולפתוח בדיון קבוע בנושא "העיצוב הישראלי – לאן", להוכיח שאכן "העיצוב עובד", לנסות לעשות מעשה שאינו יצירתי גרידא, בכדי להניע דברים ולהציף אותם בגלים שיגיעו עד לחופי משרדי הממשלה השונים, בכדי לעשות מעשה שיהיה בעל משמעות חברתית וסביבתית (זאת כחלקי מהוועד המנהל בתא העיצוב התעשייתי של קהילת המעצבים הישראלית).
כולנו מרגישים נוח בחמימות הביצה, אבל נאבקים יומיום מחוצה לה כאשר אנו נאלצים להסביר בקנאות את הצורך בעיצוב, כשעלינו להעביר לעולם את המשמעות של העיצוב בכל שלב במוצר, לפרוט ולנמק ללקוח את הערך והכוח של עיצוב אתרים ותדמית, אריזה ולוגו. להבהיר מדוע אנחנו לא עטיפה או קליפה, אלא ביטוי הליבה של כל עסק. לטרוח ולהסביר מדוע לא ראוי למסור סקיצה (או שלוש) טרם מחליטים אם לשכור שירותי עיצוב. כולנו עסוקים בהעברת המסר הזה, שכל כך ברור לנו אך פחות נהיר לחברות, מפעלים או כל מי שנזקק לשירותינו.
כאשר שאלת ה"מה זה נותן לי?" מהדהדת בחלל, היא יכולה להתפוגג בעזרת בעיטה מגוף עם משקל וכוח, השפעה ונראות. וזאת בזכות עשייה בשטח, המביאה אותנו לידי ביטוי מעשי. הגוף הזה מספק גג ובית גם לויכוחים אידאולוגיים ולמחנות שנגררים עוד מימי לימודי העיצוב, אבל בעיקר הוא מספק מקום לבטא בו את אהבת המקצוע, מקום להעביר הרבה ביקורת ולספוג רק מעט.
רצוי לנו להתנתק ולו למעט מחיבוק הדוב של מסך המחשב, לשמוע ולראות, להחליף דעות עם עוד אנשים שבדרך כלל אנחנו מתמודדים מולם על מכרז, משקיפים עליהם בבלוג תוצרת חוץ, או בפייסבוק רחמנא לצלן. אני לא מוצאת עניין וצורך להציע לאנשים להצטרף לקהילה (למרות שגם את זה אני מוצאת עצמי מבצעת בגמלוניות). אני באמת מאמינה שלכל אחד מומלץ לנצל את האפשרות להשפיע, לעודד, להחליט, להתנגח, ולהוכיח שלעיצוב יש יכולות מלבד האסתטיקה. יש אנשים מאחורי הקליפה, האריזה, המוצר והאתר. כן־כן, כולנו בעלי דעות מוצקות מלבד גוון ופונט, אנחנו מסוגלים לקחת החלטות אמיצות פרט לחומר וטקסטורה. כמובן שהכל נכרך יחדיו בעולמנו והכל חלק מעולם דימויים וערכים המשולבים היטב, אבל הוצאת הראש מתוך הקונכיה, יכולה לעשות רק טוב.
אז בכל פעם שמציקים לכם בהזמנה להצטרף לגוף, קהילה או קבוצה (ואנחנו הרי כ"כ מקפידים על ייחודיותנו) שווה לבדוק את הכוח שמקום כזה יכול לתת לנו להשפיע ולהתבלט בו כיחידים.
יפה כתבת. ואולי גם לא מופרך לחשוב על הגופים האלה בתור איגודי עובדים לגיטימיים שיחילו תעריפי מינימום לעבודות עיצוב. ישנם תעריפים כאלה גם היום – אבל ידוע לכולנו שאם מישהו שובר את השוק, אז הכל מתרסק. together we stand, divided we fall.
אני תוהה אם יש משהו באנשים שבוחרים להיות מעצבים, או אולי אתמקד בתחום שאני מכירה יותר – מאיירים, שמאחד אותם בנטייה דווקא להתבודד ולא להתאגד.
הרי יש סיבה שבחרנו במקצוע כזה שאפשר לעסוק בו בבדידות מוחלטת ושכמעט לא מצריך שיתוף פעולה עם עוד אנשים.
זה סתם נסיון שלי להבין למה עדיין לא הצלחנו להקים איזה איגוד עובדים כמו שאבנר מדבר עליו.
מהנסיון שלי עם קהילת המעצבים (הייתי חברה במשך שנתיים וגם ניסיתי להיות חלק מ"תא המאיירים" בתוכה), הוא עדיין לא נותן תשובה לשינוי שאנחנו מחפשים. יכול להיות שמאחורי הקלעים קורים דברים, אבל בתור חברה מן המניין לא הרגשתי בשום תרומה.
אני מרגישה שדווקא אנטייטלד עונה על הרבה מהצרכים שלנו בתור קהילה, גם אם הוא לא מוגדר כ"קהילת מעצבים".
אני מסכים איתך עקרונית שצריך להתאגד וכך יהיה לנו יותר כח. אבל בעניין קהילת המעצבים הישראלית אני לא מרגיש שסכום הכסף הלא־נמוך שאנחנו משלמים להם בכל שנה חוזר אלינו בתמורה כלשהי. אולי זה אשמתי שאני לא עוקב אחרי תערוכות (לא זוכר שהייתה כזאת שלוש שנים) או אירועים. זאת התחושה שלי ואולי היא לא מחוברת למציאות אבל תחושה זאת תחושה. והקהילה – שהינה גוף של מעצבים וגרפיקאים – המותג הזה לא מספיק אטרקטיבי. לא ברור על מה כל הכסף הזה הולך…
http://www.facebook.com/event.php?eid=108212099216115
למה לי פוליטיקה עכשיו?
אולי פוליטיקה מתאימה לפוליטיקאים.
אולי כדי לעסוק בה צריך מכלול תכונות מסוימות ומערכת קשרים מתאימים ומדויקים.
אולי למעצב אין אותם.
השאלה היא אם מעצב יודע שיש צורך בפוליטיקה עכשיו ויודע שפוליטיקה היא משחק קצת שונה מעיצוב.
ואולי אם נקרא לזה בשם העתיק "שליח ציבור" נטען את הפעולה בתוכן קצת שונה.
"קהילת המעצבים" היא הש"ץ של חבריה. לא איגוד מקצועי (למרות שיש בו צורך).
כדי לחזר על פתחי מערכות הממשל צריך כשרון אחר מעיצוב.
כדי לארגן אירוע שנתי צריך לחזר…
סליחה שחר, אבל אני לא מבין את התפיסה הדואלית שאתה מציג לגבי כשרונותיו של המעצב.
האם זה משהו דומה לתפיסות של אדם "ריאלי" מול אדם "הומאני"?
לי נראה שאנשים הם מורכבים יותר ממה שאתה טוען, ושייתכנו מעצבים שיש להם _גם_ כישרון עיצובי מצויין _וגם_ את הכשרון לעסוק בפוליטיקה.
ואז השאלה תהיה בעיקר לגבי _הרצון_ שלהם להתעסק/לא להתעסק בפוליטיקה. כמובן שמאד ייתכן שהם לא ירצו את העיסוק בפוליטיקה, כי נפשם בחרה בעיצוב כעיסוק מרכזי. אבל אולי יהיה אדם אשר דווקא זה יקסום לו?
לא כתבתי שאדם אחד לא יכול להכיל מכלול כישורים מופלא כמו היכולת לעסוק בפוליטיקה ובמקביל את היצירתיות הדרושה למלאכת העיצוב.
המציאות מלמדת שהיכולת לשלב את שתיהן בצורה משביעת רצון נדירה במחוזותינו- אך בכל זאת קהילת המעצבים קיימת ופעילה כבר למעלה מ3 שנים.
אנשים מורכבים כולנו ללא ספק, אך מה לעשות שביממה יש רק 24 שעות ויש מלאכות שדורשות "משרה מלאה" ויש להחליט אם זה או את זה אעשה.
"התפישה הדואלית"? כלומר אני מחזיק בתפישה דו ערכית? ואני חשבתי שאני ברור למדי…