יושבת בתחנת הרכבת בורונה. עוד שעה וארבעים יש לי רכבת לונציה. הנושא החודשי של אנטייטלד הוא בית ואני יושבת על ספסל ברציף, עם מזוודה ותיק גב: אירופה 1 סולידריות עם המחאה 0. לתחנת הרכבת הקפיצו אותי קיארה וג'יאורג'יו שחזרו משבוע בארץ ואמרו ש: "חיפה – ביוטיפול, תל אביב – פנטסטיק, ג'רוזאלם – דיפיקולט". לאורך כל הרציף הזה אין אוהלים, אין הרוגים, אין רופאים, אין גירוש ואין מדינה פלסטינית.
מבחינה צילומית הצד התיעודי שלי אף פעם לא היה הצד החזק. לעבודות שלי אין זמן מוגדר שמשתקף בהתבוננות, אני מקפיאה אותו ומחייה אותו ללא גבול. הצילומים חיים להם כחלק מהמציאות וכמפלט ממנה בו זמנית. הכתיבה על צילום באנטייטלד מעמידה אותי כל פעם מחדש מול הרצון להתייחס לקרקע המציאות באופן קונקרטי, בשפתי, אבל לא בשבילי. זה מרגיש לי מנותק לא לגעת במה שמתרחש, אבל גם קשה לי לכתוב אונליין משהו מוצק. הרבה יותר קל לי לכתוב על הרכבת לרומא שעומדת פה כבר די הרבה זמן. נהיה שקט שוב כי כולם כבר עלו. יש רחש צרצרים ונהימות של חשמל. וצחקוקים מדי פעם. לשמאלי שני נערים משחקים קלפים על הרצפה. לימיני אוטומט שתיה עם פרסומת למיץ שנראה לי כמו מיונז. 4 בבוקר וממצמצות לי העיניים מעייפות. ילדת התרבות הפופולארית שבתוכי מדמיינת שאני אכתוב שירים ברכבת ואשרוף אותם מול החלון כאילו אני ליב טיילור בלגעת ביופי. אבל נראה לי שאני אשן, או אקרא ספר. "זה לא זמן טוב לכתוב שירים".
אפשרות התגובות חסומה.