בגן. בעיירה. בטוסקנה. באותו לילה כרכנו עצמנו זה בזה בשל מה שראינו מבעד לסורגי שער ברזל גבוה שסגר על גן עגול קטן. קולות מתוקים של מים נוטפים אל מים משכו אותנו אליו מן הרחוב שבו צעדנו ארבעה. עמדנו נוגעים כתף אל כתף, פנינו נלחצות בין סורגי השער, מתבוננים אל תוך גן מוקף עצים ובלבו מזרקה. אור בקע מאי שם והאיר את קצות הדברים. עיקר הגן היה חשוך וצורות צמחו מתוך האפלה. ואז, בזו אחר זו, נגלו לנו הגחליליות. גולשות על גלי הלילה. גחליליות שהן שמי כוכבים. פלנטריום בזעיר אנפין. שמחה צלולה עלתה בנו. וצלולה גם היתה ההבנה שנהגתה בקול: יום אחד נזכר ברגע הזה ולא נדע אם באמת היה והיינו או אולי רק ראינו בסרט ישן.
…
פס קול רומאי. סטֶפַנוֹ אז אמר לי: תצאי לשוטט בה בלילה, כשהכבישים ריקים ושקטים הרחובות. תלכי בעקבות, תגלי, תקשיבי למים הרוחשים במזרקות.
…
בשדרת ברושים בלילה, מתגלה משהו על התנועה שבתוך המרחב והזמן של הקיום. "סרגל ברושים" אני קוראת לזה, וכשהולכים בתוך הסרגל הזה, יודעים.
…
בתצלום:
מורן שוב | שדרת ברושים. ירושלים. 2008
☼ עוד מאת מורן שוב ← על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על דברים
סיפרת דק ומדוייק כמו שאלומת האור נחה על הברושים האלו. וסרגל ברושים, הכי יפה בעולם.
יפה יפה ..
התוכנה לא מרשה לי לכתוב פעמיים כמה שזה יפה