מאיר סדן

ביום ראשון השני לאחד הסמסטרים שהעברתי בבצלאל נקלעתי להתיישב בשיעור תיאוריה של קורס בשם "מה זה נקרא מחשבה". פניה המוכרות של חברה ללימודים האירו מהכיסא שלידי, והיא סיפרה לי עד כמה היא אוהבת את הקורס. אמרתי שהשם נשמע לי קשה ופילוסופי. היא הסכימה איתי: הקורס קשה ופילוסופי, ולכן היא אוהבת אותו; "ממש קורע לך את הצורה," הוא ביטוי שאני די בטוח ששמעתי אותה אומרת בהקשר הזה.

הקורס אמור היה לעסוק בהיידגר ובתיאוריות שלו, ובמרכז השיעור — דיאלוג מונוטוני בין סטודנט, שניסה להתיר את סבך ה"מה זה  נ ק ר א  מחשבה" בעזרת היגיון פשוט, לבין המרצה המתוסכל-משועשע, שכנראה התאפק לא להשתמש בלשון דידקטית מדי, שחזר ואמר את המשפט כשהוא מדגיש את ה"נ ק ר א" במבטא צרפתי מעושן. בעיני רוחי חזרתי לכיתת מחשב אפלה בבית הספר היסודי, בה ביטאה המורה את שם יחידת התירגול בהבנת ה נ ק ר ר ר ר ר ר א ברי"ש מתגלגלת שנחרטה על לוח זכרוני, ושבה לרדוף אותי.

לפני שמבינים את הנקרא, יש להבין את הנשמע. האם נ ק ר א  ו-נ ק ר ר ר ר ר ר א — אחד הם? מובן שלא. האם  ל ל א  כ ו ת ר ת  היא כותרת? מובן שכן. אם ברצוני לא לתת כותרת ליצירה שיצרתי, לא אקרא לה  ל ל א  כ ו ת ר ת, פשוט לא אקרא לה בכלל.

למעשה, אין ממש ברירה. לא משנה כמה ננסה לברוח, נהיה חייבים לתת כותרת. אנחנו עושים את זה אוטומטית. המכונה המופלאה מתייגת ומתייקת כל דבר העובר בראשינו. המרד האפשרי היחיד הוא לברוח — להימנע מלהביט.

חברי ללימודים מצא ברחוב, ולפני שהספיק ממש להבחין, הכניס לקופסה קטנה. הוא אמר לי שלא יפתח את הקופסה ולא יסתכל בה לעולם. בשיעור, כשהמורה פתחה את הקופסה והראתה לכולם מה יש בה, הסטתי את מבטי. זה היה הכי קרוב להכי רחוק שאי פעם הייתי מכותרת. וגם זה מרגיש כמו רמאות.

☼ עוד מאת מאיר סדן ← עוד על סגנון