רונית פורת

כל כך הרבה בצילום מינימליסטי כל כך! הישג גדול, בלי ספק.
ואם יורשה לי להתפייט מעט – האדם וחוקיו, מה היינו עושים בלעדיהם, בלי אותו קו ברור, בלי אותו עיגול משורטט במחוגה?
ומאידך כמה טוב שבא טבע, כוחות קרקע, גשם, ארוזיה, ובוקעים את החומר אולי המנוגד ביותר לאדמה – האספלט. אבל הטבע לא נעצר שם – מתוך בקיעי האספלט נזכרת האדמה שמתחת לקבל מעט גשם ולהצמיח, דרך הסדקים, דשא. לא רצוי עבור אף שחקן כדורסל.
ושוב – התוכניות של האדם משתבשות. כי כנראה שעוד תוכנית, כזו שלא נראית בצילום, תוכנית אורבאנית, תוכנית בניין עיר – גם היא כשלה. ולא הצליחה למקם מגרש במקום ביו ייעשו בו שימוש.
כך שהדשא לא מפריע לכדורסלן שגם כך לא מגיע למגרש…
אוך, האדם הזה.

הרשו לי לצטט את ג'וני מיטשל:
They took all the trees, and put em in a tree museum
And they charged the people a dollar and a half to see them
No, no, no, don't it always seem to go
That you don't know what you've got till it's gone
They paved paradise, and put up a parking lot

אבנר, מאור, יותם וכמובן יענקלה,
הצלחתם להרגיש ולתאר את הצילום שלי.

ריגשתם אותי.

בחיים, הקושי הגדול ביותר שלי הוא לתת מילים לרגשותי.

תודה, ותודה ענקית גם לטליה ואברהם שפתחו צוהר לעבודותיי.