ויקטור פרוסטיג

כיצד נראה את המעצב? או כמי שנותן שירותי עיצוב, ולכן אינו אחראי לתוצר, הוא רק ממלא הוראות, בורג במכונה האזרחית. או לחלופין נראה אותו כיוצר אינדיבידואל המביע את האמת הפנימית שלו, וככזה אין איש רשאי לערער על יצירתו. שני מצבים קיצוניים אלה היוו את נקודת הפתיחה לסדנאות שהתקיימו במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל בנושא האתיקה של העיצוב. סדנאות "או-או". (ראיון של יובל סער עם עפר כהנא על הסדנאות)

בסדנה שהנחתי היה לי ברור שמצבים קיצוניים ומנוגדים אלה מבטלים לכאורה את הצורך בדיון על מוסריות העיצוב כי התשובות כבר נתונות ומוחלטות. אך מצבים אלה הנם היפותטיים בלבד, בפועל, בחיי היום יום, העיצוב מתהווה מתוך המנעד הענק שביניהם. מנעד שבהחלט מבקש התייחסות לאתיקה של העיצוב.

במסגרת הסדנה בחרתי להעלות לדיון שלושה אופני עיצוב, החורגים מתפיסת העיצוב המקובלת. עיצוב משתף, עיצוב התנסותי ועיצוב פתוח. אנו רגילים לראות את העיצוב נוצר מתוך עבודת הסטודיו של המעצב המכין תכנית שתמומש – תיוצר, תשווק, תימכר, ותשמש את הצרכנים. זהו תהליך העיצוב בכל קנה מידה, אם זו עיר שהגריד שלה נקבע לפני שהתוכן ימלא אותה, או בניין, מוצר, בגד ופוסטר. לתהליך זה מקובל לקרוא עיצוב מלמעלה, להבדיל מעיצוב מלמטה. עיצוב שמתהווה מתוך מעשה ידיהם היום יומי של אנשים, שאינם כמובן מעצבים מקצועיים, בסביבות חייהם, ללא התערבות של מעצב מקצועי, ובדרך כלל תוך חריגה מעקרונות העיצוב מלמעלה. אם בעיצוב מלמעלה הצורה מוכתבת מראש והתוכן יתגבש בתוכה בהתאם, הרי שבעיצוב מלמטה התוכן קודם לצורה, והצורה המתקבלת הינה תוצר לווי. דוגמה בולטת היא העיצוב האורבני של הערים המגדיר גריד צורני שלתוכו מתעצבים החיים, לצדו ולעומתו משכנות העוני, המקיפים את הערים המעוצבות, סלמס המתעצבים מתוך כאוס החיים ומקבלים את צורתם בהתאם לדרכי החיים. המתודולוגיה המקובלת של העיצוב מלמעלה מתעמתת עם דרכי העיצוב מלמטה, ומנסה להתגבר עליהן, כי העיצוב מלמטה פורע בסדר, במיפוי ובשליטה. לעומת הניגודים של מעלה ומטה שאינם מתחברים מגיח העיצוב המשתף, עיצוב המתהווה מתוך דיאלוג דינמי בסביבות החיים, מתוך אי הפרדה בין היוצר, הקונטקסט והתוצר. המעצב המקצועי לוקח תפקיד של מתווך בין העליון לתחתון, פרשן של צרכים, רצונות ומאוויים של אנשים. המעצב מפשר בין הצורך בשליטה לבין דינמיות החיים, מחנך ופותח אפשרויות נסתרות, מארגן את אפשרויות המימוש, בוחן ומתריע מתוך אחריות לקונטקסט המסוים ולמה שמעבר לו. העיצוב המשתף מתגבש מתוך מעורבות אקטיבית ויוזמת בסביבה, בחברה ובתרבות.

התוצר של עיצוב משתף שונה במהותו מהעיצוב המקובל שתוצריו הם אובייקטים. אנשים אינם מתעניינים באובייקטים כאובייקטים, אלא כאמצעים העוזרים להם לעצב את התנסויות החיים, אנשים מעצבים את חייהם. כאשר אנו מגדירים פרויקט כעיצוב אובייקט, אנו מקבלים אובייקט, כשאנו מגדירים פרויקט כהתנסות חיים התוצר הנו שונה בתכלית. תפיסת העולם משתנה, תשומת הלב מופנית לאינטראקציות. תפיסת עולם אינטראקטיבית של התרחשויות, עולם המצוי בזרימה מתמדת, ומתעצב מתוך התנסויות, שאותן אנו מעצבים מתוך שיתוף. עיצוב התנסויות שונה מעיצוב אובייקטים, הקריטריונים ליצירתו שונים, המתודולוגיה שונה והוא נתפס על ידינו באופנים משתנים. כך לדוגמה ניתן להגדיר פרויקט כעיצוב מתנות, שהן אובייקטים, או ניתן לחלופין לעצב התנסויות אמפתיות של הענקת תשומת לב והבעת רגשות מאדם לאדם. האובייקטים שישתתפו בהתנסות האמפתית אינם המטרה, אלא רק אמצעי ליצירת אינטראקציות, חוויה והענקת משמעות. זה אינו רק שינוי סמנטי, זהו שינוי יסודי בתפיסת העיצוב כמשתתף וכמעצב התנסויות חיים (עיצוב התנסויות חיים).

העיצוב המשתף ועיצוב ההתנסויות מובילים אל האופן שלישי של עיצוב החורג מהמקובל, העיצוב הפתוח. אנו רגילים לעצב דברים מוחלטים, סגורים בהופעתם המעוצבת, הפועלים בדרך שנקבעה מראש ושיש להם משמעות ברורה. אך החיים הרבה יותר דינמיים, העדפה צורנית אחת אינה מספקת את כולם, ישנן דרכים שונות של התנהלות והמשמעויות משתנות מאדם לאדם ומעת לעת. חכמת ההמונים אולי גדולה מחוכמת האינדיבידואל, ויחד עם זאת מעשה הפרפר אולי חשוב מעוצמת הטורנדו, השתלבותם זה בזה מעצבת את עולמנו. כדי להתאים למציאות זו על העיצוב לאפשר אדפטציות אישיות, משתנות, של דברים, של תהליכים, של התנסויות, ושל פרשנויות. לכולנו יש זכות להשתמש ולשנות את הקיים, זכויות היוצרים הן בערבון מוגבל, אין מקור מוחלט ואין תוצר שהינו חדש לחלוטין, הדברים נוצרים מתוך משא ומתן וכך גם צריכות להיות הזכויות לגביהם. (המהפכה הפתוחה). ליבו של העיצוב הפתוח ביחסים החברתיים, באמפתיה, ברצון לשתף אנשים, ראו את רשת האינטרנט כהתגלמות האדם החברתי. איננו מדברים על עיצוב כחזותי, כמופרד משאר החושים ומשאר אמצעי התפיסה של המציאות שלנו, איננו מדברים על תקשורת במובן של העברת מסרים מ-A ל-B, אלא כדרך של דיאלוגים רבי משתתפים היוצרים מארגים דינמיים רבי ממדים, קהילות המתארגנות ומתמוססות ללא הרף, מערכות אקולוגיות פתוחות.

אתיקה עוסקת ביחסים שבין אדם לאדם, אדם לסביבה, לחברה ולתרבות. עיצוב משתף, עיצוב התנסותי ופתוח מתהווים מתוך היחסים הללו, הם יכולים להתקיים רק מתוך היחסים, שלא כמו העיצוב המודרני. העיצוב המודרני מנסה לכפות אידאולוגיה זרה על המקומי ולהפכו לאוניברסלי, להשתמש בשפה חזותית אחידה ומאחדת, ולראות את האדם כיצור רציונלי הסובל מאי-רציונליות היסטורית. עיצוב ככזה אינו עוסק באתיקה, כי הוא רואה עולם שנמצא מעבר לה, וככזה הוא אינו אתי. הרבה אנשים שילמו בחייהם במאבק האידאולוגי הזה, כמו באלו שהיו לפניו.

כיצד קורה שמה שנחשב אתמול כעיצוב טוב נתפס היום כלא טוב, כלא אתי? האמת משתנה. בעיצוב המודרני האמת ידועה כתבונתו של העולם והאדם ולכן עיצוב טוב הוא רציונלי – פונקציונלי ואסתטי. לכן המעצבים יכולים להתרכז בעיצוב היפה האוניברסלי, ועל כך מבוססים לימודי העיצוב גם בימינו. הפרויקט המודרני התפרק מתוכנו עם הדקונסטרוקציה הפוסט מודרנית שלו. האמת שמתוכה התעצבה המחשבה והפעולה המעצבת אינה אמת אוניברסלית, אלא עוד מיתוס, כמו שאר המיתוסים שיצרנו לאורך ההיסטוריה. אם האמת ההיא התפוררה נשאלת השאלה מה האמת שאנו מעצבים מתוכה היום? התשובה אינה יכולה להיות חד משמעית כי האמת, הטוב והיפה משתנים ומשנים. העיצוב המשתף, העיצוב ההתנסותי והעיצוב הפתוח מציעים אמיתות ואתיקה שאותן יש לבחון ולראות כיצד הם משנים את פני העיצוב, עבודת המעצב ואת תפיסת העולם שלנו.

☼ עוד מאת ויקטור פרוסטיג ← לעצב "סיפור של צעצוע"