1. בגיל ארבע עשרה קראתי את התפסן בשדה השיפון בפעם הראשונה. קיבלתי ליום ההולדת עותק של התפסן עם הכריכה הכחולה צהובה העצבנית ומאז קראתי בו שוב ושוב. העותק שלי כבר התחיל להתפרק מרוב שעבר ידיים והתמלא כולו בסימונים, הערות וקיפולים בשולי הדפים.
2. רציתי לצרף לפוסט הזה תמונה של הכריכה המקורית של התפסן בעברית. תכננתי לצלם או לסרוק את העותק הפרטי המהוה ולהעלות אותו לבלוג. חשדתי שהוא כבר מזמן לא נמצא על המדף, קורבן נוח למעברי דירה תכופים ומדיניות השאלה נדיבה מדי, כמו גם צורך בלתי נשלט לדחוף אותו ליד לאנשים צעירים שהגיעו לגיל המתאים.
3. צדקתי. לא מצאתי את הספר בספרייה שלי. מאחר ולא רציתי להסתפק בצילום של הכריכה שמצאתי בגוגל כתבתי אתמול בערב לכמה חברים וביקשתי שיצלמו או יסרקו עבורי את העותק שלהם של התפסן. במהלך הלילה קיבלתי מיילים מתנצלים מכולם. איש לא מצא את העותק שלו על המדף למרות שזכר זכרון ברור שיש ברשותו אחד כזה. אם כך, האם הספר הזה מצטרף לרשימה ארוכה של חפצים שנעלמים ואיש איננו יודע לאן? לאן הולכים התפסנים כשהאגם קפוא?
4. סלינג'ר הורה מפורשות שעל עטיפות ספריו לא יופיעו דימויים או איורים ודרש כי שם הספר ושם הסופר יופיעו באותו גודל פונט. המהדורה הותיקה של עם עובד עוצבה על ידי אבי אייזנשטיין ושמעון זנדהאוז בהתאם למגבלות הנוקשות שהוכתבו על ידי סלינג'ר. למרות המגבלות, איזנשטיין וזנדהאוז לא שינו את הגריד של הסדרה והשאירו במקומו גם את החלון המרובע המיועד לדימוי אילוסטרטיבי מצולם. את העטיפה עצמה שטפו בכחול ובמקום דימוי מילאו את החלון בצהוב עצבני ומתריס.
5. היה לי מורה לעיצוב שאמר כי במקום שבו חשים אי נוחות מתחיל להיות מעניין.
6. מאז הפעם הראשונה בגיל ארבע עשרה אני חשה אי נוחות מול הכריכה של התפסן. זה כנראה הצורך הנואש והבלתי נשלט להעניק משמעות לריבוע צהוב על רקע כחול. משהו שיאמר משהו על הולדן קולפילד. על פיבי האחות הקטנה. על המבוגרים המזויפים. על שחקני הנבחרת המזויפים בקולג' והמעודדות הבלונדיניות המזויפות שיוצאות רק איתם.
7. לפני שבוע הלכתי לקנות מתנה ליום הולדת של מישהי בת ארבע עשרה שאני מחבבת. בחנות ספרים גיליתי שהתפסן יצא לאור בהוצאה מחודשת ובעטיפה שונה ומתייפיפת שהיא מעין גירסה חדשה ונטולת שיניים לפצצה הצהובה-כחולה הקודמת. כתבתי לה בהקדשה כי בגיל ארבע עשרה קראתי את התפסן בפעם הראשונה ומאז לא הפסקתי. הרגשתי שזו מתנה משמעותית. החברים שלי צחקו עלי ואמרו שעדיף היה להביא זיכוי מזארה.
8. העטיפה המחודשת עשתה דבר אחד טוב. היא גרמה לי להבין עד כמה העיצוב הקודם, מטריד ומסתורי, הציע פתרון חזותי מדויק לחלוטין. הריבוע הריק הפעיל את הדמיון יותר מכל דימוי והצליח לחמוק מכל קלישאה חזותית אילוסטרטיבית, שהולדן היה כמובן פוטר אותה כמזויפת.
9. והצבעים? עם השנים נכבשתי בקסמו של הפתרון הצבעוני. שני צבעי יסוד חדים ותעשייתיים המדברים בקולו של הפופ ארט האמריקאי. צבעים של שלטי חוצות, של פרסומות, של קונטרסט. כמו שחור ולבן בלי אפורים. מין צבעים של גיל ההתבגרות עם כל הכעס והתשוקה והריכוז של הפיגמנט לפני שמערבבים ומוהלים ומדללים אותו.
10. העטיפות של הספרים של סלינג'ר ריקות מדימויים וממניפולציות והתחכמויות טיפוגרפיות. סלינג'ר כנראה לא סמך יותר מדי על מעצבים ומוציאים לאור שיעמדו בפיתוי לא לזייף ולהציע תמונות במקום שבו רק המילים צריכות לדבר.
אי נוחות זו בדיוק ההגדרה לתחושה שאופפת את מי שמסתכל על הכריכה המקורית.
לא נתקלתי בהוצאה מחודשת, אך אני יכול לומר שהכריכה הכחולה – צהובה הזו גרמה לי לרתיעה ולמחשבות רבות בגין האם בכלל להתחיל ולקרא את הספר הזה.
ואני שמח שקראתי.
אמנם לא חזרתי אליו שוב ושוב ושוב ושוב, אבל נכון לאותה תקופה שבה פתחתי את הספר והתחלתי במסע, פשוט התחברתי לסיפור.
כשסיימתי אותו רציתי שהוא יימשך וזה כבר אומר משהו כי עד לאותו הספר ,הספרים היחידים שבהם רציתי לשוב ולעיין היו פרי עטו של סטיבן קינג.
ספר מצויין שתמיד יהיה רלוונטי ופוסט מעולה!
מקסים. תודה.
פוסט מאוד מאוד מעניין, האם זו העטיפה המחודשת המדוברת? http://simania.co.il/bookimages/covers10/109993.jpg
מדהים שלסלינג'ר (המוות שלו היה טריגר לפוסט?)
היתה מודעות לעיצוב הכריכה כחלק בלתי נפרד מהיצירה, וההנחיות שלו באמת תואמות את הכתיבה בעיני.
מותו של סלינג'ר באמת היווה טריגר לכתיבת הפוסט, אבל המפגש המקרי עם העטיפה המחודשת היווה את הטריגר לכתיבת הפוסט הזה. התוכנית המקורית, שנדחתה לפעם אחרת, היתה לכתוב על הספר האהוב עלי ביותר "הרימו את קורות הגג נגרים או סימור: הקדמה".
ודרך אגב – סלינג'ר הכניס לחוזה את הסעיפים בנוגע לעיצוב הכריכה רק לאחר שספר שלו כבר יצא לאור והוא נחרד לגלות את הדימוי שנבחר לככב על העטיפה.
אחד הפוסטים היותר חדים ומדוייקים שראיתי. תודה שהעשרת אותי.
אני מאוד מזדהה, זה אחד הספרים ששינו את תפיסת המציאות שלי כשקראתי אותו בדיוק בגיל המתאים. אחרי שסלינג'ר מת כתבתי בבלוג שלי פוסט דומה מכמה בחינות למה שכתבת את, אולי זה יעניין אותך (אצלי העטיפה היא של הספר באנגלית בהוצאת פינגווין. הייתי ילדה פלצנית שאהבה לקרוא בשפת המקור): http://www.kerentaggar.com/blog/portrait-of-a-book/
קרן תודה על הלינק לפוסט שלך, אהבתי מאוד את האיור. התרגשתי לגלות ששתינו חיכינו להעביר את הספר הלאה למישהי צעירה מאיתנו.
אולי כנשים היה עלינו להמליץ דווקא על "פעמון הזכוכית" של סילביה פלאת' (חברה שלי הגדירה אותו פעם כגירסה הנשית ל"תפסן").
בכל מקרה, את התפסן באנגלית קראתי שנתיים מאוחר יותר והשתמשתי בו לכל כך הרבה בוק ריפורטס בשיעורי אנגלית בתיכון…
אני דווקא חושבת ש"התפסן" הוא חוצה-ג'נדרים, לא? סיפור אוניברסלי.
"פעמון הזכוכית" הוא באמת ספר מאוד נשי, אחד האהובים עלי אי-פעם. הו סילביה..
אבל הוא כל כך עצוב, שיהיה לי קשה להמליץ עליו לאחייניתי הקטנה. אני חושבת שהיא צריכה לעבור טבילת אש עם ה"תפסן" ואחר כך היא כבר תוכל לעכל את ה"פעמון".
(וסליחה שלקח לי כל כך הרבה זמן להגיב לתגובה שלך, לא קיבלתי עידכון על העדכון :)
מסכימה איתך שכדאי להתחיל עם "התפסן" ורק אז להמשיך/להתקדם ל"פעמון הזכוכית". זה נכון גם לגבי הספרים האחרים של סלינג'ר. רק בשנים האחרונות התחלתי באמת להבין ולהעריך את "טדי" ו"סימור: הקדמה". לעומת זאת, את התפסן אני כבר לא חושבת שאקרא פעם נוספת. כמו הרבה דברים טובים אחרים גם הוא מגיע עם תאריך תפוגה..
דווקא בתור ילד אני זוכר שלא התרגשתי מהעטיפה.
בתור מבוגר (לא בהכרח בוגר) אני לא סובל את העטיפה.
יכול להיות שהיא מתחמקת מפתרון אמיתי ויכול להיות שזה פתרון אמיץ. יכול להיות שהצבעים מזעזעים ויכול להיות שהם הבחירה המושלמת. יש אין סוף לדעות.
אני את הספר הזה לא הייתי קונה לפי העטיפה שלו, אבל מה שבטוח שהוא יוצר רגש אצל כולם, וזו המטרה של עיצוב, לא?
ניר,
אני מאד רוצה לחשוב שזו לא המטרה היחידה של עיצוב. וודאי שהרבה מהעיצוב נעשה על מנת למכור.
אבל במקרה זה – סביר להניח שהעטיפה לא בהכרח השפיעה על _ההחלטה_ של הלקוח אם לקנות או לא. מה שכן – היא בוודאי עזרה ללקוח שפעם ראה את הספר בבית חבר/ספריה לקלוט אותו מהר על מדף הספרים בחנות. אז במובן הזה אני חושב שבסופו של דבר היא כן עזרה למכור.
אבל יותר מזה – אני חושב שהעטיפה השאירה אצל הרבה (מסתבר שלא אצל כולם) ממי שקרא את הספר _תחושה_ – שמתאימה לספר. והיא ערך מוסף – מתנה אם תרצה לקרוא לזה – או חלק מהעסקה – שברכישת הספר. ככה לפחות זה היה עבורי.
אבנר,
אולי לא הייתי ברור.
הרגש שאני מדבר עליו הוא בידיוק הערך המוסף של המוצר מעבר ליצירה שכבר בתוכו. כל מה שציינת ועוד.
היכולות לא רק לזהות משהוא מהר על המדף אלה גם להתעקב עליו. במיוחד בספרים שרוב הזמן מונחים כאשר החזית מוסתרת. היכולות של העיצוב לדבר עם המוצר ואם השינוי של הזמן. שהוא תקופתי וגם על זמני.
בנוגע למכירה זה, לדעתי, תוצר לוואי של כל מה שהזכרנו כבר.
גם אני קראתי את התפסן בגיל 14, באנגלית. אירוניה – דווקא היה לי עותק עם איור על העטיפה (והוא באמת לא הוסיף לכבוד לספר). קראתי אותו פעם אחת.
שמעתי דברים רבים, ובעיקר לא נעימים על התרגום העברי; שהוא יומרני, משמים, ובעיקר שהוא לא מצליח לתפוס את רוח הדברים.
כיום העטיפה הזו יוצרת אצלי רושם דומה. הפתרון הגרפי הוא ללא ספק הברקה, מהסוג שמביטים בו שנים אחר כך בתחושת גאווה. בדיוק מה שסלינג'ר רצה להמנע ממנו – עיצוב שמתיימר להוסיף איזו אמירה משלו. הכריכה הריקה לחלוטין, למעט שם הספר ושם המחבר, היא אולי ההיפך המוחלט מהפתרון העיצובי הזה, שעוד מתדיינים בו שנים אחר כך. אני בטוח שהריבוע הצהוב, במיוחד כשעמד על המדף לצד ספרים אחרים בסדרה, יצר סקרנות מיידית וכנראה גם חשד. אך בסופו של דבר הריבוע הזה הופך את הקערה על פיה – במקום להתעלם מהכריכה ולהתעמק בספר, אנחנו מתעמקים בכריכה כאילו שהספר מובן מאליו. זו אנדרטה לוירטואוזיות של המעצבים, אך בו בזמן פספוס של הבריף. סאלינג'ר היה מעדיף שלא תהיה כריכה בכלל. במקום זה, הכריכה היא מה שמעסיק אותנו, גם שנים אחר כך.
יונתן,
אולי אותנו מעסיקה הכריכה – כי אנחנו, כאן, רובנו לפחות, לא נקבל את האחריות לכתיבת רומן אלא (אולי, במקרה הטוב) לעיצוב העטיפה שלו.
מה שחשוב הוא לא אנחנו. אנחנו בסה"כ ספקי שירות, יוצרים – אבל בשביל אנשים אחרים.
מה עם כל אותם מאות אלפי (ואני לא מגזים) האנשים שקראו את התפסן בעברית? האם להם העטיפה הזיקה? האם להם היא הפריעה? האם באמת סלינג'ר היה מתנגד לה כך כך?
אני ממש לא חושב.
לא דיברתי ספציפית עלינו (מעצבים ושאר אנשים חזותיים), אלא על זה שהכריכה מזמנת לעצמה הרבה צומת לב. אני מאמין שהכוונה של סאלינג'ר (ומי שיודע אחרת מוזמן לתקן אותי) היתה שהכריכה אמורה להיות נטולת מסר, עיצובי או רעיוני; שתהיה לא-כריכה.
אני טוען שהעיצוב הזה הולך על חבל דק שבין המימוש המקסימלי של הגבלות הלקוח, לבין התחכמות מיותרת (בתוך גבולות הבריף, אבל נגד רוח הדברים). במבחן העסקי, כנראה שזו היתה החלטה טובה ועל זה אני לא מתווכח. אבל במובן מסוים הכריכה הזו היא תרגום של הוראות הסופר, ולא עוקבת אחריהן. כמו שהתרגום התיימר להעביר את רוח הדברים, וכנראה נכשל (זכור לי שהמילה 'מחורבן' זכתה בו לאינפלציה) גם הכריכה מנסה יותר מדי להיות משהו בפני עצמה ולהגיד משהו מקורי. סאלינג'ר ייעד לכריכה משהו אחר לגמרי; רעיון שכנראה לא היה מצליח להקלט בארץ.
עכשיו הבנתי אותך יותר. מה שניסיתי להגיד הוא שיש בהכרח הבדל בין איך אנחנו תופסים את הבעיה לבין איך שאנשים שלא בתחום תופסים אותה. אני חושב שרוב האנשים לא ייחסו הרבה תשומת לב לכריכה ולא יעבירו אפילו מחשבה מודעת שלמה אחת ביחס אליה. אלא אם כן תבוא מירב ותכתוב פוסט.
—
אבל אם אתה מתכוון שלמעצב צריכה להיות יושרה ללכת לפי דרכו של הסופר, גם אם הוא לא "הלקוח" שלו במובן ההתקשרות העסקית – אז אני מסכים איתך. תמיד יש לנו "לקוחות" נוספים שעל מנת להיות נאמנים להם אנחנו צריכים קודם כל ללמוד ולדעת מה "הבריף" שהם היו נותנים לנו. אני לא יודע עם למעצב כריכה זו ניתנה ההזדמנות לאינטראקציה עם סלינג'ר עצמו, אני רק יכול להניח שלא.
אפשר גם להתווכח האם זה ממלא את המסר של סלינג'ר או לא, אני מסכים איתך, מכיוון שיש לי מהדורה אנגלית של "9 סיפורים", שניתן ליצור חד משמעית "לא כריכות" הרבה יותר ריקות.
—
עדיין – אני אוהב את מה שנעשה בסוף, ועבורי הוא חלק מהחוויה. סלינג'ר כעס בחייו על הרבה דברים. אם אני מעורר את חמתו – מברוק :)
התגלגלתי לי לפה במקרה, אחרי שניסיתי לבדוק תיאוריה שיש לי לגבי הכריכה של התפסן. אז קודם כל שלום (קול מן העבר. מקווה שאת זוכרת), ושנית- יש סיכוי מסוים שהצבעים שנבחרו- כחול וצהוב- אינם מקריים. גם כריכות של ספרים נוספים שלו (כמו "9 סיפורים" ו"פראני וזואי" בגרסאותיהם המוקדמות) מעוצבות באותם צבעים.
ולמה? יש פרשנות על הסיפור "יום נפלא לדגי בננה" שאומרת שהצבע הכחול מסמל את עולם הילדים, התמים, הטוב והראוי בעיניו של סימור גיבור הסיפור ובעיניו של סאלינג'ר, ואילו הצבע הצהוב מסמל את עולם המבוגרים הצבוע והרקוב (שוב בעיני סימור וסאלינג'ר, וגם בעיני הולדן מן הסתם). אני לא בטוחה שאני מסכימה עם הפרשנות הזו, אם כי אפשר לבסס אותה די בקלות והיא גם מסתדרת יפה עם הצבעים שנבחרו לכריכה.
הי מיה, כמובן שאני זוכרת אותך. תודה על התגובה.
היכן מופיעה התיאוריה בנוגע לצבעים? מעניין אם המעצבים היה מודעים אליה או שהבחירה שלהם נבעה משיקולים אסתטיים בלבד. מאחר ואבי אייזנשטיין עיצב גם את שאר הכריכות של סלינג'ר אז השאלה שלך הופכת לחידתית אפילו יותר – האם ידע על התיאוריה או שחזר על שילוב הצבעים של כריכת 'התפסן' כדי ליצור תחושה של סדרה?
אם חשוב לך לברר את הנקודה עבור מאמר/הרצאה/כתבה אין בעיה ליצור קשר עם המעצב ולבדוק את העניין.
הפרשנות הזו היא של יוכי לח ואגי משעול, אפשר לקרוא אותה כאן http://www.education.gov.il/tochniyot_limudim/sifrut/asi16018.htm
אני מנסה לברר את התיאוריה לטובת התלמידים שלי… אני מורה בתיכון (שלנו) ומלמדת לראשונה את התפסן בתור רומן לבגרות. הכריכה (החדשה) מיד צדה את עינם ואת סקרנותם, והחלטתי לחקור קצת את הנושא. לא מספיק משמעותי בשביל להטריד את המעצב :-) אבל תודה על ההצעה. וד"ש גם מיואב.
הי מיה, עכשיו זה רשמי –
פגשתי לפני שבוע את המעצב של הכריכה, אבי אייזנשטיין, וביררתי איתו את סוגיית הצבעים. אבי חשב לרגע וניסה להיזכר ובסופו של דבר אמר שאין לצבעים משמעות של ממש. אחרי מחשבה נוספת הוא הוסיף שאם בכל זאת צריך לפרש את הבחירה בשני הצבעים אז הצהוב מסמל את שדה השיפון והכחול את השמיים שמעליו.
סוף לתעלומה.
מיה, גם אני למדתי בתיכון את "יום נפלא לדגי הבננה" כאשר המוטיב הכחול סימל את התמימות והצהוב את העולם הבולע והמפחיד שבחוץ (וזה היה עוד טרם תקופת גוגל). מסקרן לדעת אם באמת דברים בגו, או שכמו שאבי אייזנשטיין טוען – "אין לצבעים משמעות של ממש". מרתק לחשוב עד כמה אנחנו בעלי מוטיבציה לתת פרשנות בדיעבד לעובדות אקראיות…