הפעם זו לא פרה אלא דג, ושיר הנונסנס הדאדאיסטי לא נכתב באמצעות דבק, נייר ומספריים, אלא באמצעות גלאים העוקבים אחר תנועת השחייה של דגים באקווריום. וביפנית. הפרויקט הוא חלק מסדרת האובייקטים "נאקי" של הצמד Maywa Denki אשר פועל ביפן וממשיך מסורת של יצירת מכונות נונסנס חסרות תכלית. את המכונות מציגים מאיווה דנקי במופעי פרפורמנס חיים, אותם הם מכנים ביובש "הדגמות מוצרים", כשהם לבושים בסרבלים של פועלים במפעל אלקטרוניקה. אני חייבת לציין שנכחתי באחד מהמופעים ומדובר באירוע מטורף למדי – משהו שנע בין אמנות דיגיטלית לעיצוב אינטראקטיבי בליווי מוזיקה אלקטרונית ומצליח להיות ניסיוני ומסחרי, פסיכי והגיוני, מטורף ומובן לחלוטין בו-זמנית.
בכל מקרה, את סדרת האובייקטים "נאקי" פיתחו האחים כתשובה לשאלה שהטרידה אותם "מי אני?". בכדי לענות על השאלה החליטו להשוות את עצמם לדג ואת העולם לים קטן בו חי אותו דג. רק אז שאלו את עצמם שוב "מי אני?" והפעם ניסו למצוא כיצד נראית התשובה לשאלה מנקודת ההשקפה של דג על העולם. את התשובות ניסחו דרך סדרה של 26 אובייקטים אלקטרוניים אשר כל אחד מהם עונה לתנאי – אובייקט אחד = מסר אחד. את תהליך העיצוב הם משווים לדייג, כאשר הדג (=הרעיון) שט בים (=הכאוס הרעיוני הנמצא בתוך הראש של כל אחד מאיתנו) והפיתיון בו הם משתמשים בכדי לדוג אותו הוא השימוש ביכולת מכאנית-הנדסית.
aywa denki בהופעה
ואיך שיר נונסנס יפני נולד? מכונת כתיבה מחוברת בכבלים חשמליים לגלאים העוקבים אחר תנועת השחייה של דגים באקווריום. תנועה השחייה נקלטת בגלאים ומתורגמת ללחיצות על מקשי מכונת הכתיבה. הלחיצות מתורגמות לאותיות ולמילים המוקלדות על דף נייר והופכות לשיר.
שיר טוב, בינוני או סתם ג'יבריש, עדיף לדג לשחות באקווריום הזה ולא בכלוב/אקווריום Uke TEL המכיל מחטים חדות אשר נופלות בתורן ויכולות באופן תיאורטי ל"שפד" דג ששט לתומו באקווריום שבתחתית הכלוב. בקיצור, מנקודת ההשקפה של דג, עדיף לסיים בתור שיר גרוע מאשר בתור שיפוד יאקיטורי בלי רוטב.
אפשרות התגובות חסומה.