את אורי בן צבי

עצים מקומיים

ארץ קטנה ועצים בה מעט, רצף מחשבות בנסיעה מקומית.

החסך באיכות ובנוכחות של עצים, כמו גם המגע הישיר עמם כאורגניזם צומח או כחומר מעובד, מתחיל בנוף המקומי, המחשבה מלווה אותי מול הגבעות הזעירות של אזור המרכז על פרדסי ההדרים, החממות, השדות ויערות אורני הקק"ל הדלילים שעליהן.

עם חסרונם של יערות נוצר פער במהלכים העיצוביים המתקיימים בעץ בישראל, כמו משחק הנצפה מהמחצית השניה, ההתלהבות יכולה להיות רבה אבל ההבנה של המכלול חסרה.

בישראל העיסוק בעץ מתמקד בחומר גלם מלבני, מיובש, המיובא בכעשרה סוגים עיקריים על ידי מספר יבואנים מצומצם (הקטן אף ממספר היערות). חומר גלם ממין זה חסר במידה רבה את התובנות שבין העץ כמכלול חי, התהליכים ההופכים אותו לחומר גלם, והאובייקט הסופי.

לכאורה הפער לא קריטי שהרי במהלך העיצובי כמו באנלוגיה למשחק התוצאה היא העיקר, ועם זאת משהו מהותי חסר פה – הדיון בחומר חסר את דימוי המקור – העץ אלון איננו הקורה מאלון וחוסר היכולת ליצור קישור בין העץ החי, חלקיו ותהליכי הפיכתו לחומר גלם מייצרים בישראל פער בין המעצב והחומר בו הוא פועל.

פער זה מעמיק אם נשים לב לכך שהאלון המקומי אותו אנו מכירים (אלון מצוי או אלון התבור) שונה מהותית (גובה, מבנה ואף גווני העץ הפנימיים) מסוגי האלון בו תעשיית העיצוב המקומי משתמשת (צרפתי\אמריקאי אדום).

לכאורה לא קריטי, עץ הוא עץ והמעצב המנוסה יודע להתאים את הזן הנכון ליישום המתוכנן, יחד עם זאת בשנים האחרונות נדמה כאילו הדיון העיצובי העולמי במקורות חומרי הגלם הולך ומתגבר. שקיפות חומרית מתפשטת לתוך הטקסטים שעל אריזות מוצרים, שקיפות הדנה בלגיטימציה ובפוליטיקה של חומרי הגלם, מקורם והרכיבים הנמצאים בהם. בתחום הריהוט שאלות על סוג היערנות ממנה מגיע העץ הופכות מקובלות ותופסות מקום מהותי באספקטים בהם מתהדרות חברות בעלות זיקה מקיימת.

בין שני האירגונים המרכזיים המציעים תקינה ליערנות מקיימת בעולם : Sustainable Forestry Initiative) SFI) ומולו ה Forest Stewardship Council) FSC) יש פערים וביקורת (וכן השמצות והאשמות הדדיות) מהותיים בערך כמו אילו שבין משפחת עופר לצמד רוזנטל עבודי. ולמרות זאת ספק העץ הממוצע בארץ לא ידע לאמר לכם אם הסחורה בבעלותו בפיקוח מי מהן.

לנוכך הדיון המשתנה הזה, והנוף שהתחלף לו תוך כדי הנסיעה למדבר, נדמה כי ראוי למעצבים הפועלים בעץ בארץ לתהות על המקור לחומר שבו הם מתכננים, או למצער לבקר במפרסת עץ (כן יש לפחות אחת בארצנו) ולהשקיע חצי יום בירידה מעט יותר פרטנית לשורשי חומר הגלם המלבני הזה שמקורו גלילי, בתקוה שגם בתפישתינו משהו יתעגל.

☼ עוד מאת אנטיילד מארח: לאה אהרונוביץ ← החיים בשחור־לבן

  1. 1
    יום שישי 01.02.2013, 10:23

    היי אורי, ראה את הצילום שהעליתי כתגובה משתתפת לדבריך.
    אתך.