רוג'ר באלן מתעד בצילומיו את שולי החברה הלבנה בדרום אפריקה. בתערוכה תיעוד בדיוני המוצגת בימים אלה במוזיאון תל אביב מוצגים כ־50 תצלומים בשחור לבן, המתעדים את נדכאי החברה: חסרי הבית, פגועי הנפש והגוף מהמעמד הנמוך, חולים ומוכי גורל. בעוד שבתחילת הדרך באלן עסק בצילום תיעודי של שכבות חלשות אלה, עבודתיו מהשנים האחרונות כרוכות בהתערבות משמעותית ביצירת הפריים – בימוי, הפקה, העמדה והכנסת תפאורה.
לאחרונה הזדמן בידי לערוך סיור אמנות מודרך לכ־30 אספניות בתערוכה של באלן. היה משהו מרתק במפגש בין נשים שחייהן שפרו עליהן, שנולדו בצד 'הנכון' של המפה, לבין העוצמה הגולמית שיש בדמויות המופיעות אצל באלן. המפגש בין אלה שיש להן לכאורה הכל, לבין אלה שאין להם לכאורה דבר, כמעט ואינו מתאפשר בעולם האמיתי אך מתאפשר באופן חד צדדי בתיווכה של האמנות.
באלן מביא לקידמת הבמה דמויות, סביבות, ונקודות מבט שלא נחשבות, חברתית, כרצויות (עוני/חולי/שיגעון/פגמים גופניים), ומנטרל את ההתנגדויות החברתיות המובנות של תודעה המגיעה ממקום המרוחק ממראות אלו.
האספניות הבורגניות, בעלות הרגישות לאסתטיקה ויצירה, הופנטו לדימויים חריפים ולא מתפשרים, אשר חושפים בפני המתבוננת את יכולתה של המציאות להיות קשה וכואבת: ריר הנוזל משפתיהם של התאומים המפורסמים של באלן – "דרייסי וקייסי", כפות הרגליים המזוהמות של חסר בית האוחז בינהן גור כלבים בן כמה שעות בלבד, הפועל הפשוט בעל השפתיים הפעורות, המחבק בזרועותיו חזיר המשמש לו כחיית מחמד.
בעוד קשה יותר להתבונן בקושי שקרוב אלינו (ברוח "איזור הדמדומים" של גדעון לוי), הכאב של הזולת הרחוק, בשולי דרום אפריקה, זה שאנחנו לא אחראים למצוקותיו, זה שלא נפגוש מעל דפי העיתון, לא רק שפחות מטריד את מנוחתנו אלא יכול אפילו למצוא את מקומו על הקירות בביתנו (תמורת תשלום לא נמוך כלל).
☼ עוד מאת אנטיילד מארח: ליאורה רוזין ← את עושה לי בור תמורת 20?
לדעתי את אותה הנוחות שיש לנו במפגש עם הקושי הרחוק, זה שאנחנו לא אחראים אליו, אפשר לראות גם בפרוייקטים ההתנדבותיים בחו"ל, שרוב המתנדבים שם יתנדבו גם בארץ אבל בכל זאת יבחרו להתנדב בחו"ל, כי אולי שם הדברים פחות מסובכים, ומשוואה של עוזר ונעזר ברורה יותר…
עוד באותו עניין..
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4062720,00.html