על הגשת פרויקט הגמר שלך

אינני עומד לספר לך על הגשת פרויקט הגמר שלך, אלא לבקש ממך הקורא/ת לספר עליה.

תוכנו של פוסט זה בעמוד התגובות.

הסיפור שלך הוא המעניין וסך הסיפורים הוא העניין. מצב הדברים כפי שהוא מצטייר בעיני המשתתפים בו. אולי נוכל כולנו יחד ליצור תמונת מצב עדכנית, אולי נוכל להשוות גישות שונות, אולי נצליח להבין מה עומד בבסיס ההגשות והגישות השונות, אולי נצליח להשפיע לטובה בדרך כל שהיא.

המחשבות שלך הן התוכן.

מה ואיך לספר נתון בידיך הקורא/ת. בקשה אחת ויחידה לי אליך, אבקש ממך לא לראות בזאת הזדמנות להתחשבנות אישית, ואודה לך באם תמנע/י ממתן ציונים אישיים או מחלקתיים, זו בקשתי היחידה ומכאן הבמה שלך.

הרעיון לפוסט זה עלה מתוך הדיון בפוסט של מירב פרץ "כמה מחשבות על הגשות".

שאלות שכדאי להתייחס אליהן בנושא זה הן:

מה דעתך על הדרישות שהוצבו להגשה?

מה דעתך על האופן שבו ההגשה התנהלה?

מה הם הקריטריונים להערכת פרויקט?

איזה משוב מתקבל בהגשה?

מה היו המחשבות והתחושות שלך לפני, תוך כדי ואחרי ההגשה?

איך היית מסכם את פרויקט הגמר כחלק מלימודי העיצוב?

האם נראה לך שדעותיך משקפות גם את דעות חבריך שהגישו את הפרויקטים שלהם?

☼ עוד מאת ויקטור פרוסטיג ← עיצוב עסקי חיים

  1. 1
    גלי.א
    שבת 19.06.2010, 8:39

    את פרויקט הגמר שלי עדיין לא הגשתי אבל אני יכולה לשתף אתכם כרגע בתחושותיי –

    לסיים לימודים בתקשורת חזותית זה כמו ללדת את הילד של השכן – תהליך ארוך, מייגע ומלא אשמה.
    בתור סטודנטית שנמצאת בתוך המערבולת ברגע הנוכחי, אני רוצה הפלה. וגט. גם דרכון זר וזהות חדשה נשמעים לי מאוד מפתים. אחת ליומיים אני קמה בבוקר עם רצון עז להעלם מעל פני האדמה ולא לעמוד מול חברי הפאנל בעוד שבועיים עם התינוק שלי, שאינו בצבע הנכון.

    לסיים לימודים במחלקה לתקשורת חזותית זה כמו לשחק pin the donkey – עם כיסוי עיניים, כשעשרה אנשים דוחפים אותך, כל אחד לכיוון אחר. לשמוע עשרות קולות שונים שכל אחד מהם בטוח שהוא מפנה אותך לנקודה הנכונה –

  2. 2
    גלי .א
    שבת 19.06.2010, 8:39

    קולו של המנחה הגאוותן שמטרתו לגרום לך להזיע ציפרלקס כדי לגרום לו להיראות כמה שיותר טוב;
    קולם האמפתי והמרגיע של חבריך לספסל הלימודים, שחולשתך גורמת להם להרגיש חזקים; קולם של הוריך, שרוצים כבר תעודה לתלות על הקיר וגם להבין מה בדיוק עזרו לממן במשך ארבע שנים; הקולות שאומרים לך שזהו עוד פרויקט ושאיש לא מייחס לו חשיבות; הקולות שלוחשים לך כי זה הפרויקט שאמור להיות התמצית המוחלטת של אישיותך, ובין כל אלה, הקול שלך, שידע בעבר להפיק צלילים נפלאים,אבל משום מה אינו מצליח להוציא תו אחד מספק.

    סיום הלימודים במחלקה לתקשורת חזותית מרגיש לי כרגע בלתי אפשרי. זה כמו השתתפות בתוכנית ריאליטי בה אתה הוא זה המשלם את הפרס הכספי הגבוה, בתמורה לשתי דקות של מסז' בפומבי;
    כמו להיפרד מבן זוג אלים שמחזיק את המפתח של הבית בידיו; לשחות בנהר בוצי עם ג'ינס ארוך או לרוץ בשדה סירפד כשאתה לובש רק תחתונים;
    כמו לנסות להסביר סיוט שחלמת – רק אתה מבין איך זה מרגיש ואת אף אחד זה לא באמת מעניין.

  3. 3
    ירון שחף
    שבת 19.06.2010, 11:55

    פעם שעברה שכתבתי כאן משהו צינזרו אותי אותי משום מה, כנראה שזה לא אתר דמוקרטי.. בכל אופן רק רציתי להביע את הזדהותי המלאה עם השניים שלפניי.. תהיו חזקים, בסוף כולם מתים

  4. 4
    יותם ס.
    שבת 19.06.2010, 20:09

    אני בהדחקה של זה. אני חושב שהשבועיים שקדמו להגשה פשוט נמחקו לי מהזיכרון. סוג של תסמונת פוסט טראומה.

  5. 5
    י
    שבת 19.06.2010, 21:39

    פפפפפפפ….
    עברו כמה שנים מאז ההגשה שלי. הדבר היחידי שאני זוכרת זה את השיר שהתנגן ברדיו כל הדרך להגשה.
    ושתי ביקורות שהיו ענייניות ומחכימות, מאת שני מרצים / ראשי מחלקה חכמים ומקצועיים.
    לצערי זוכרת גם את אלה שנמצאים שם רק כדי להוכיח לעצמם שהם שוים משהו (הרבה תוכן, כמו תמיד במקרים כאלה, לא היה שם.)
    חבל שעושים מזה כזה אירוע דרמטי.
    זה לא מיטיב עם אף אחד ועם שום תוצר.
    לפעמים אני תוהה – מה עדיף. להגיש שוב את פרוייקט הגמר או לעשות שוב את הבגרות במתמטיקה.
    אין לי תשובה עדיין.

    לסיכום, אם אתם שואלים אותי – ושאלתם אותי הרי – משהו מוכרח להשתנות.
    ובכלל – קצת יותר מקצועיות לא תהרוג אף אחד.
    קצת פחות אגו כנ"ל.

    אה והשיר?
    כמובן.
    bright eyes
    the first day of my life

    גם בהלוך הוא התנגן וגם בחזור.

  6. 6
    יותם ס.
    יום ראשון 20.06.2010, 6:19

    שיר מקסים. תודה.
    http://www.youtube.com/watch?v=zwFS69nA-1w

  7. 7
    יום ראשון 20.06.2010, 14:47

    גלי א. – איזו עוצמה בכתיבה. התיאור המזעזע של החוויה שלך חזק ביותר. למזלי אני חוויתי משהו הרבה יותר מתון… אני רוצה לשתף בחוויה אחת ספציפית, דווקא חיובית. והיא העזרה שקיבלתי מחברים, בעיקר מחבר אחד, לקראת ההגשה. זה משהו שאתה לא שוכח כל החיים, אני חושב.

  8. 8
    א
    יום שני 21.06.2010, 4:24

    אני מסיימת בעוד שבוע. תקשורת חזותית. איור.
    הלחץ העצום מצד המחלקה והציפיות שלי מעצמי ושל הסביבה ממני הצליחו לשתק אותי כמעט לחלוטין. גלי, היטיבת לנסח במילים תחושות קשות מנשוא. לא יודעת איך עשית את זה אבל קלעת בול. לפני חודש הרגשתי שאני לא עומדת בזה יותר. זה היה יותר מדי בשבילי. ושוב הלחץ מצד המרצים במחלקה. לסיים. לסיים. לסיים. לסיים בכל מקרה, לא משנה מה יהיה התוצר. רק לסיים כבר ולגמור עם זה. מצחיק שאלו אותם אנשים שאמרו בתחילת הסימסטר שהפרויקט הזה הוא הדבר החשוב ביותר שיכול להיות. ועכשיו- רק תסיימי. רק תסיימי ותפני את מקומך לסטודנטים משנה מתחתיך, שיעברו גם הם את אותו מכבש לחצים. מי שחזק מספיק אולי אפילו יהנה מתהליך היצירה. ומי שלא, שלא יצפה לקבל תמיכה מהמערכת. ושיצטייד מראש בציפרלקס. והרבה.

  9. 9
    ב. ב
    יום שני 21.06.2010, 14:36

    אכן …. תינוק בצבע לא נכון
    אצלנו הגנקולוג הגדיל לעשות ושיגר מייל המודיע מראש ש-95 שמור לאלוהים ומתחת ל80 זהו פשוט תוצר שלא שווה להפליץ לכיוונו

    אפידורל

  10. 10
    א ש
    יום שני 21.06.2010, 15:54

    אני חייבת לציין שאני מזדהה עם הקודמים לי, עם התחושות הקשות והתחושה שיש כאן לעיתים מוטיבציה שאינה חפה מאינטרסים זרים – המנחים שרוצים למשוך לכיוונם כדי לקבל קרדיט, התחושה שלעיתים לא דוחפים אותך מספיק כי לא מאמינים בך מספיק לעומת אחרים, התחושה של חוסר הפרגון (ע"ע מייל הציונים שהזכיר ב.ב) ועוד המון המון תחושות שליליות שאת כולן אני חווה ברגעים אלו ממש.
    אבל.
    פגשתי מעט אנשים נוספים, שאני שמחה לומר שהם שייכים למערכת, שהראו לי דרך נכונה, שידעו לתת לי את הכיוון הנכון, לתת מילה טובה (דבר שלעיתים נותן 'בעיטה' קדימה הרבה יותר מכל תוכחה שהמנחה שלי הקפידה לתת) ולנסות להציע דרכים לפתרון. נראה לי שלמדתי שיעור חשוב – למי כדאי להקשיב ומי נגוע באינטרסים זרים, או פשוט לא מסוגל ללמד אותי, לימוד במובן העמוק יותר של המילה. וזו שאלה שנתתי עליה את הדעת יותר מפעם, כל ענין הלימוד, או לימודי עיצוב ליתר דיוק.
    >>>

  11. 11
    א ש
    יום שני 21.06.2010, 15:55

    לנוכח השיתוק שאוחז בלא מעט מאיתנו אני תמיד תוהה מה קרה לשנות הלימוד וכל המאמץ של השנים שקדמו לפרויקט. ברור לי שיש כאן השפעה של המיתוס של פרויקט הגמר, אבל השאלה היא האם פיתחו אצלנו מספיק את הכלים לעבודה מסוג כזה. אחרי שלוש וחצי שנים שלמדנו לעבוד בפורמט של סקיצה-הגשה על בסיס שבועי ונסיונות לא מעטים לרצות מרצים שמושכים את העבודות לכיוון טעמם האישי, אנחנו כבר לא יודעים לעבוד לבד. יכול להיות שצריך לשנות את המערכת (אולי אפילו לא נדרש שינוי גדול מאוד) על מנת שתיצור סטודנטים עצמאיים יותר? התמזל מזלי להתקל באנשים שידעו לכוון אותי, למצות את הפוטנציאל שלי – שלי, לא שלהם, לא של התרגיל, לא של הכיתה. אולי כדאי לקדם יותר הוראה מסוג כזה, ופחות הוראה מהסוג שנתקלתי בה עד השנה – הוראה שמסתכלת עלי מלמעלה, הוראה של פייבוריטים (שמעולם לא הייתי אחת מהם), שמעלה על נס את המצטיינים (95 לאלוהים למשל), שאינה מפרגנת ולא מנסה למצות את הפוטנציאל שלי כאדם. עד לא מזמן חשבתי שזה בלתי אפשרי, אבל אני שמחה לגלות שטעיתי. אולי הפרויקטים שלנו יראו אחרת, או לפחות ירשמו בזכרוננו כחוויה של למידה חיובית, אם נלמד ללמוד נכון.

  12. 12
    או.
    יום שני 21.06.2010, 18:38

    התקף לב בסלואו מאושן. בעזרת הביטוי הזה ניתן לתאר הכי טוב את מה שאני מרגישה בתקופה הזו. ההורים והחברים שאינם לומדים בבצפר גורסים שאני מגזימה, אך איך עוד אפשר להרגיש כאשר המטרה היא להורידך לתחתית במעמד הזה ובדרך אליו, כשכמעט כל אלמנט בפרוייקט, גם המוצלח ביותר, משחק לרעתך, או לפחות ניתן להשתמש בו נגדך. זכורים לי ימי הרסיטלים, מילדותי. אפילו אז, כשהכל היה תלוי בביצוע אונליין ובכמות הטאלק ששמים על הידיים כדי שלא יזיעו, אפילו אז לא היה ענן של תחושות כה קשות ומזיקות סביב העניין. משהו בהתנהלות מ-מ-ש קלוקל. אני לא אמורה להיות במצב צבירה של פחד וחוסר ודאות, מבלי לזכור איך זה מרגיש להיות רגועה ובטוחה בעצמי. המוסד צריך לשאול את עצמו, האם זה המצב אליו הוא רוצה להוביל את הבוגרים שלו – "העיקר לסיים".

  13. 13
    יום שני 21.06.2010, 20:57

    אני לא מאמינה שעברה כבר שנה. שנה שלמה שבה לא היו לי שיעורים, שנה שלמה שבה לא היו הגשות, ולא הייתי צריכה לסוע בקו 66 הארור.

    התהליך על פרוייקט הגמר נראה לי הכי דומה להריון. אבל הריון שידעת במשך 4 שנים שאתה הולך לקראתו, ותכננת את השם של הילד, איך תצא לחופשת לידה נוחה מהחודש השלישי ואילך, ואיך תכריח את כולם לקום בשבילך באוטובוס.
    אבל לא כך המצב. הילד מעיר אותך בשש בבוקר. יש יותר מדי תורים לגיניקולוג, שמצקצק בעוד שהוא מסתכל באולטרהסאונד וטוען שהילד לא מאופיין מספיק. הוא קורא לרופאים אחרים שמסתכלים עליך באכזבה – איך יצא לך כזה אולטרהסאונד עקום? למה עברו כבר 4 שנים פלוס שנה בעולם האמיתי ואני עדיין לא יודעת לחתוך כמו שצריך עם סכין חיתוך?

    נראה לי שכחתי מה רציתי לכתוב. בקיצור, אל תקחו את זה קשה מדי. זה יעבור לפני שתרגישו. פרוייקט הגמר ישכב לו בניחותא בבוידעם או מתחת למיטה עם שאר העבודות שעשיתם לשנקר\בצלאל\ויצו\מכללת מספיינט בע"מ. עוד כמה שנים, כאשר תעבדו במשרד פרסום\עיצוב\מיתוג, המעצבים והגרפיקאים ידברו על הפרוייקטים שהם עשו בסיום הלימודים. יקח לכם כמה דקות להזכר. זה באמת יעבור. מבטיחה. ♥

  14. 14
    klatish
    יום שני 21.06.2010, 21:24

    את ההגשה שלי אני זוכרת כאילו הייתה אתמול. בשנה שעברה הייתי במצב של לחץ קטטוני, עכברה מבוהלת ומפוחדת, עם יד שבורה לקינוח. כן, כן, ביש מזל שכזה שהוביל אותי להתרסק על היד (החזקה!! זו שעובדת!!) 3 שבועות לפני ההגשה הסופית. ולא, לא הסכימו לדחות לי את ההגשה למרות תחנוניי.
    למזלי, המנחה הנהדר שלי ששתק במשך כל חודשי העבודה על הפרוייקט וגם במהלך ההגשה גיבה אותי מכל הלב ונתן לי את החופש פשוט ליצור. בפעם הראשונה מזה 4 שנים פשוט יצרתי. היה לי כיוון, ידעתי מה אני רוצה, אהבתי את הפרויקט שלי. ואני עדיין אוהבת. ליום ההגשה התלבשתי יפה יפה ואני והגבס שלי נסענו יחד בקו 74 לחולון. הלב דפק, רעד, בקבוקון רסקיו שלם נלגם. בקור רוח וברהיטות נדירה הצלחתי להציג את הפרוייקט שלי. למעט מרצה אחד שאמר שלא הבין את הפרויקט שלי- כולם שיבחו. גם אלו שמהם כל כך חששתי. גראנד פינאלה של 4 שנות ייסורים, סבל וביקורות לא תמיד טובות. (הכי אנדרסטייטמנט)
    אז תודה למנחה הנהדר שלי ששתק כל הדרך. ותודה לחברים ולמשפחה שעזרו לי להתכונן להגשה כשאני נטולת יד חיונית מאוד.
    הפרויקט הזה לימד אותי פשוט ליצור. באופן עצמאי וללא פחד.

  15. 15
    יום שלישי 22.06.2010, 8:16

    אני למדתי בחו"ל (אמנות). שם אין הגשות כאלה.
    כמובן שבסוף סמסטר או בסוף שנה או בסוף הלימודים יש הגשות אבל זה לא הטקס המלחיץ שמתואר כאן.

    בסופו של דבר אנחנו מדברים על מוסדות חינוך. אז השאלה המתבקשת היא: מה אנשים לומדים בתא הלחץ הזה שמתואר בדיון הזה והאם זו הדרך האופטימלית ללמד את "הדבר הזה."
    כיוון שלא הייתי שם – אין לי תשובה אבל זו בהחלט שאלה שצריכה לעניין את מנהלי המחלקות ואת את המורים.

    וגם קשור – אהבתי את הפוסט הקודם שדיבר על התהליך. אני חושב שיש הרבה טעם בלהראות תהליך שלם מרעיון לסקיצה לפיתוח למוצר סופי. זה נותן למבקרים ידית שבה ניתן לאחוז את היצירה. זה גם מאפשר להם לראות ולהבין אילו דברים לא נבחרו בדרך – מה נשאר על רצפת חדר העריכה – וזה בהחלט כר פורה לדיון מעניין.

    בביקורות שהייתי בהן בארץ שמתי לב שלפעמים המרצים אומרים משהו רק כי… צריך. כי זה מצופה מהם, כי ראש המחלקה יסתכל עליהם עקום אם לא יפצו פה. הביקורות יכולות להיות הרבה יותר מענינות וקצרות אם אנשים רק יאמרו דברים שיש בהם חידוש או טעם.

  16. 16
    ענת ספרן
    יום רביעי 23.06.2010, 11:14

    אני למדתי אמנות בצרפת, שם הסיפור שונה לחלוטין. כל סטודנט בונה תערוכה קטנה בחלל משלו. ה-jury מורכב מכשלוש ארבע אושיות תרבות מכל רחבי צרפת – מבקרי אמנות, אמנים, מורים ומנהלי בתי ספר לאמנות – וכמובן המורה המלווה. יש לציין שהצוות ממונה תחת פיקוח (לא מדובר במורים שמזמינים חברים שלהם), הוא מגיע לשבוע שלם, מקבל תשלום ואירוח ונראה לי שזה הופך את כל הביקורת ליותר מקצועית וענינית. אין כאן מקום להתנצחויות ומשחקי אגו בין המורים, המטרה שלהם היא לא "לקטול" אלא לתת ביקורת בונה. הסטודנטים שנכשלים (מעטים) הם בדרך כלל כאלה שלא באמת הראו מחויבות ורצינות לפרויקט שלהם, או שהצוות מצא שהם עדיין לא מספיק בוגרים ובשלים. כמו כן הביקורת מתרחשת בדלתיים סגורות – הסטודנט והצוות – דבר שגם הוא מוריד לחץ ובהחלט מבטל כל אלמנט בסגנון אין-לי-משהו-מענין-להגיד-אני-רק-רוצה-שתראו-כמה-אני-חכם…
    אח"כ הצוות מסתגר באיזה חדר ומתדיין, קורא לסטודנט להכנס ומוסר לו את התרשמויותיו (זה הרגע הכי מפחיד בסיפור…) כשכל החברים נמצאים בחוץ וכמו באודישן לכוכב נולד מחכים במתח לדעת מה עלה בגורלו.

  17. 17
    ענת ספרן
    יום רביעי 23.06.2010, 11:17

    סוף הסיפור:
    ואז כולם הולים לקפיטריה (שמשמשת גם כבר) כולל המורים ומנהל בית הספר שמזמין את כולם לדרינקים על חשבונו (טוב, זה לא קורה תמיד. אבל כשאני סיימתי זה היה ככה) ומשם ממשיך ערב ארוך רווי אלכוהול ושמחה משחררת.
    שלא תבינו לא נכון – כולם מאוד נלחצים לפני, אבל הדרך בה הכל מתנהל היא מאוד מכובדת ומקצועית.

  18. 18
    יום רביעי 23.06.2010, 11:18

    ענת – מרתק.

    משום מה זה לא מפליא שבצרפת, מולדת של כל כך הרבה תנועות תרבותיות מגוונות, מתייחסים לאמנות ברצינות. האם זו סופסוף הוכחה ניצחת לכך שכאן לא מתייחסים לאמנות מספיק ברצינות, לפחות בבתי הספר?

  19. 19
    ענת ספרן
    יום רביעי 23.06.2010, 11:41

    לא מדובר להתייחסות רק בבתי הספר – אלא התייחסות כללית כמובן. כל חיי עסקתי באמנות ותמיד כשפגשתי מישהו חדש, או איזו דודה באירוע משפחתי, וספרתי שאני לומדת אמנות, הסתכלו עליי במבט עקום וירו את השאלות הקבועות כמו "מה יצא לך מזה?" ו- "יש בזה עבודה?"…
    אח"כ הגעתי לצרפת וכמעט בכל פעם שנקלעתי לסיטואציה דומה, התגובה היתה אחרת לגמרי. היה איזה זיק בעיניים, "איזה יופי!" וגם מיד פתח לשיחה – "מה את חושבת על התערוכה של ….".
    אני חושבת שבארץ יש עשייה איכותית ופורה, יש גם בתי ספר טובים וקהל צמא ורציני. אבל הדרך עוד ארוכה – וקצת קשה להתחרות בצרפת על כל ההסטוריה התרבותית שלה.
    אולי יום אחד גם אצלנו יפתחו מהדורת חדשות באיזו ידיעה תרבותית, או לפחות יפסיקו לתייג: "תרבות בידור ופנאי" ו- "משרד התרבות החינוך המדע והספורט". ווטאבר. אני אופטימית.

  20. 20
    יום חמישי 24.06.2010, 22:38

    אני מאוד נהניתי מפרויקט הגמר שלי. ראיתי בו הזדמנות מעולה לקבל זמן וחופש לעשות משהוא אישי, משהוא שבא לי לעשות. לא הייתי בלחץ כי הייתי עסוק בליצור ולהתפתח, הייתי שמח לשפר ולהמשיך לעבוד על הפוריקט שלי עוד.
    כמעט כל התהליך ובעיקר העבודה עם המנחה שלי הואילו לי מאוד וקידמו אותי בחשיבה הרבה יותר מכל הלימודים ואני חושב שבזכות תהליך זה אני מעצב הרבה יותר טוב. דאגתי גם לומר תודה למנחה שלי.
    הלחץ שהיה אז נמצא גם היום. גם היום יש לי דד ליינים, יותר צפופים ויותר לחוצים. יש לי כמה לקוחות בו זמנית, ולא אחד (עצמי) כמו בפרויקט. חשוב לקחת את כל העיניין בפרופורציה. לא לחשוב על ציון ולנסות להרשים אחרים. ליצור יצירה כנה וכיפית. עד היום אני אוהב את תערוכות הגמר ונהינה לראות כשרונות צעירים ולקנא ביכולותיהם. זה נותן לי דרייב ליצור בעצמי ולהתקדם, ולא לקפוא על השמרים. לכל הסטודנטים שכרגע בתהליך אני רק יכול להמליץ, נסו להינות! זה הזדמנות נדירה לעסוק בתחום שבחרתם כמקצוע בצורה הכי נקייה ותהורה שלו. בעתיד כבר לא תהיה לכם כזו שליטה על פרוייקטים.

  21. 21
    מיי
    שבת 26.06.2010, 16:52

    הרבה פעמים בתהליך { אני יומיים לפני הגשה}
    הרגשתי כמו כל התיאורים {הרהוטים! גודמיט} שעלו כאן ועוד,
    אני יודעת להגיד שמה שעזר לי לאורך הרגעים האלו{והם א-ר-ו-כ-י-ם} ,זה המחשבה השפויה על הבוקר שאחרי ההגשה אבל לא במובן של ההקלה ואנחת הרווחה אלא במובן הפשוט . אינהרציה.
    גם ביום שאחרי כמו ביום שלפני תפתח המכולת מול הבית, והכלבה שלי תצטרך פיפי ואני אצטרך לבחור לחיות,לנשום, לשמוח בהתחלה החדשה שלי , מה שיקרה מכאן עד אותו בוקר יקרה בכל מקרה כי נגמר לי השביל . וההתמודדות עם כל שיקרה היא בחירה ככל הבחירות.
    אפשר לבחור ברחמים עצמיים ולהתקרבן מול הדבר הענק הזה ואפשר לחמוק מהקליעים ולמזער את הקושי ככל האפשר.
    בסופו של דבר כמו כל דבר בחיים החוויה האישית בתהליך הזה היא תוצאה של הכלי ששלפתי לעצמי מהארגז.
    אז אל תשכחו להשקות את העציצים לפני ההגשה שלכם,
    בהצלחה לכולנו

  22. 22
    יום רביעי 30.06.2010, 13:27

    דיון מרתק. אני הגשתי את פרוייקט הגמר שלי בעיצוב אינטראקטיב, שנקר, לפני שבוע ויומיים. למרבה המזל הגעתי לשם במצב של השלמה. של מה-כפת-לי, כל מה שהיה יכול להשתבש השתבש, שום דבר לא מושלם במצגת הזאת, ועם זה ננצח. מצד שני, הגעתי במצב של חוסר-עיכול שזהו,לא יהיה עוד, שזאת ההגשה האחרונה והגורלית. זה הרגיש הרבה יותר קטן וחמוד ו-*ממשי* ממה שדמיינתי את זה. לפיכך לא הייתי ממש בפאניקה ושרדתי היטב.

  23. 23
    יום שישי 02.07.2010, 17:29

    התיאורים פה מאד קשים ועצוב לקרוא.
    החוויה שלי מהעבודה על הפרוייקט גמר היתה הרבה יותר חיובית למזלי – ומסתבר שנדירה.
    מה שענת כתבה על לימודיה בצרפת עשה לי נעים. נשמע כמו פתרון אלגנטי מאד לעניין ההגשה.
    אבל מה עם תהליך העבודה עצמו?
    חייבים להוריד את רמת ההיסטריה אצל המרצים והסטודנטים כאחד. איך אווירה כזאת יכולה לעזור להפיק פרוייקט מעניין ומקורי? אין סיכוי!
    וחוץ מזה, אם המנחים כל כך לא מרוצים מהתלמידים, ומציקים להם בכל שלב של העבודה, אולי זה אומר משהו על תהליך הסינון של בתי הספר לאמנות.
    אם מישהו כבר הגיע להגשת פרוייקט הגמר, תנו לו להנות מהספק שהוא יודע מה הוא עושה.

  24. 24
    יום שישי 02.07.2010, 22:39

    מסכים עם קרן על הכל, ובמיוחד על הורדת רמת ההיסטריה ועל סינון יותר חזק בכניסה.

    הכתבה השבוע על מצב מוסדות הלימוד לארכיטקטורה בארץ לפיה:
    1. ישראל מדורגת במקום ה-11 בעולם במספר האדריכלים לנפש – אדריכל לכל 1,047 בני אדם
    2. מצב המקצוע בכי רע
    גרמה לי לחשוב שהבעיה המרכזית בארכיטקטורה ובחינוך לארכיטקטורה בארץ הוא פשוט שמקבלים יותר מדי אנשים ללימודים! מה אם המדינה הייתה פשוט מסבסדת רק כמה אדריכלים ש_היא_ צריכה. המוסדות היו מרוויחים סטודנטים טובים יותר. הסטודנטים היו מרוויחים קולגות טובים יותר. מי שלא היה מתקבל היה מרוויח מקצוע שיותר מתאים לו (אחרת הוא היה מתקבל על אפם ועל חמתם). האדריכלים בשוק היו מרוויחים שכר טירחה/משכורות סבירות יותר כי לא הייתה הצפה.

    ויקטור – אולי זה פשוט הקטע? וכל שאר מה שאנחנו רוצים להשיג יושג כשהסדר הזה יגיע? (אני לא יודע, אני מציע)

  25. 25
    naama
    יום שלישי 06.07.2010, 12:31

    אני הגשתי את הפרוייקט גמר שלי בתקשורת חזותית בעיצוב מדיה אינטרקטיבית לפני שבוע וחצי ולדעתי יש כמה בעיות בסיסיות בהגשה :

    1. תהליך ומחקר – במסלול שלנו אנחנו מתעסקים בעיקר בתחום האינטרנט שם כל פרוייקט חייב להתעדכן ולהתחדש כל הזמן ובהגשות אין התיחסות אמתית לתהליך ולמחקר שעבר הממשק אף אחד לא מנסה להשתמש באתר ולבדק.
    התיחסות העיקרית היא: "האם הפרזנטציה הייתה טובה או לא"…
    אני לא אומרת שזה לא חשוב בכלל אבל גם תוכנית עסקית חשובה. אולי נתחיל לחייב את הסטודנט להציג תוכנית עסקית מפורטת עם ניהול סיכונים, כי אם הוא צריך לדעת למכור בפרנטציה אז אולי הוא יפול מבחינה כלכלית בשיווק הפרוייקט ….

    2. ציונים – כל אחד שמסיים לימודי עיצוב גרפי אומר שלציון אין חשיבות בעולם האמיתי. באוניברסיטת הראוורד לא נותנים ציונים מתוך הבנה שאם אתה נמצא בממסד הזה ואם הגעת עד שלב זה סימן שאתה טוב ומתאים למחלקה.
    למה אנחנו לא מקבלים התיחסות כתובה על ההגשה מצד המרצים שנותנים ציון, במקום לרשום 80 שירשמו מה עובד או לא עובד בפרוייקט – ביקורת אמיתית וגלויה.
    ואם יש ציונים אז למה אין נירמול בין כל השנים.

  26. 26
    יום שישי 09.07.2010, 0:09

    וואו, אני מקווה שכל הסטודנטים שכתבו על הפאניקה והבהלה יספיקו בשבועות הקרובים לחוות את הצד השני של ההגשות- את ההקלה ושביעות הרצון של הסוף, ושל התוצר שיצא, הכיף של להסתובב בתערוכה שמייצגת את הסוף…. השינה המתוקה של סוף כל יום ובקרים של יקיצה טבעית חופשיה מרשימת דאגות (לפחות לשבועיים שלושה, עד שמתחילים לחפור ב"לאן אני הולך מפה והלאה").
    בשבילי חוויית העבודה על הפרוייקט גמר היתה חוויה מאד ממצה ומפקחת. ומחזקת, מחזקת מאד.
    זו הפעם היחידה במהלך הלימודים שהתאפשר לי לקחת 30 צעדים אחורה, לצבור תאוצה, לרוץ במלא הכח ולקפוץ לאופק.
    נכון, הרחתי את ריח הצמיגים השרופים בנסיעה והרגשתי כבר את ניצוצות הברזלים הנוגעים בכביש- אבל ידעתי שחייבים לנסוע עד הסוף. והיה שווה.
    אני חושב שזה הפרוייקט שהכי לימד אותי על עצמי, ונתן לי הזדמנות חד פעמית לנסות ולהפעיל כל שריר אפשרי בגוף. גם אם יצאתי עם תחבושות (במקרה שלי זה גם אמיתי, עניין התחבושות).
    אני מאד מקווה שכולכם מקשיבים לביקורות, אבל גם יודעים ומבינים שהיום זה כבר הסוף. המורים והמרצים האלו הם קולגות שלכם והדיעה שלכם לא פחות חשובה.

  27. 27
    יום שישי 09.07.2010, 10:57

    אכן… יש בעיות רבות בנושא זה. משלבי הגיבוש הראשוניים ועד לביקורת.
    מאחר ואנו עוסקים בעיצוב, יש לא מעט אנשים מעופפים שחסרים יכולת ניהול זמן ועבודה, במיוחד אם לא לימדו אותם לעשות זאת. איני נמנה על אלה, אך רבים מחבריי כן והם התקשו עד מאוד. קורס אחד שלקחתי (פרויקט אינטראקטיבי אישי, בן בנחורין) עזר מאוד להתכונן כיוון שדמה במבנהו לפרויקט גמר. גם היקפו היה דומה.
    באופן אישי, מצאתי את קולי בשנתיים האחרונות בבצלאל, שיאן בפרויקט הגמר: בהזדמנות ליצור סוף סוף באופן עצמאי. מיעטתי מאוד בהתייעצות עם מרצים ונסמכתי יותר על התייעצות עם חברים שחשתי שהם מבינים אותי טוב יותר ואת העולם הויזואלי שניסיתי ליצור (תודה אבירן).
    לצערי, הפרזנטציה מהווה חלק קריטי בהגשה ולא כולנו פרזנטורים גדולים. הפאנל אינטרדיסציפלינרי אך כל אחד מנסה לדבר על תחומים שהוא לא מבין בהם בהכרח (כשהם לא מדברים על עצמם). מאיירת מבקרת אינטראקטיב, מילא, אבל אף מילה על איור ועיצוב דמויות? זו בעיה.
    פרויקט הגמר שלי זכה להכרה מקהילת המעצבים ואף בחו"ל, אך הביקורת בבצלאל היתה רק פושרת-פלוס. נדמה כי גם זה מעיד על בעיה בהערכת הפרויקט נכונה.