לא מזמן התפרסמה ידיעה, לפיה במהלך רעידת האדמה החזקה (מאד) בצ'ילה לפני מס' שבועות זזה העיר קונספסיון, הסמוכה למוקד הרעש כ-3 מטרים מערבה. כל העיר כולה נמצאת היום במקום, סמוך אמנם, אך אחר. הידיעה הזכירה לי מסורת מקומית ששמה "מינגה", שנהוגה בחלק דרומי יותר של צ'ילה, באי צ'ילואה. משמעות המילה בניב המקומי (כך אמרו לי, לצערי שפת המפוצ'ה שלי מאד החלידה בשנים האחרונות) היא פעולה משותפת של בני הקהילה, אך בפועל המנהג התפרסם בעיקר בדמות המנהג של המקומיים להזיז את בתיהם. כתוצאה מנסיבות החיים, מחליטים מדי פעם התושבים לעבור לגור במקום אחר, וכדי לא לבנות בית חדש הם מגייסים את אנשי הקהילה וכולם, יחד עם עוד כמה שוורים וטרקטור מעבירים את הבית כמו שהוא למיקומו החדש ומערערים מהיסוד את הגדרת הנדל"ן.
במחשבה נוספת וגם בהמשך לפוסט קודם שלי, אני חושב ששתי התופעות האלה הן למעשה תופעות הופכיות אחת לשניה. ערים, כמערכות מורכבות, הן לפני הכל סדרה אינסופית של קשרים – בין אנשים, בין מבנים ובין תשתיות. אם כל העיר זזה ממקומה אבל מערכת הקשרים העירונית נותרת זהה, אין בכך שינוי של ממש במהות העיר. אמנם ניתן לדבר על שינוי בקשר שבין העיר לסביבתה (ודוגמאות לכך במעשה ובתיאוריה אפשר לראות כאן וכאן) אבל לפחות זה עדיין נחסך מתושבי קונספסיון.
הזזת בית מגורים במסגרת מסורת ה"מינגה" בצ'ילואה
לעומת זאת, כאשר מנתקים יחידה בודדת המרכיבה את המערכת ומחברים אותה מחדש במקום אחר, השינוי המורגש הוא חד ומיידי – תשאלו את דורותי.
דוגמא נוספת, ומוחשית לא פחות (לחלקנו אפילו יותר) התרחשה לפני מספר שנים בתל־אביב, כאשר הועתקו ממקומם מספר בתים טמפלרים בסמוך לקיריה והפכו את רחוב קפלן בעיר לכביש ראשי. לכאורה נשמר הקשר בין המבנים לבין עצמם, אבל הרחבת הדרך ניתקה לחלוטין את הקשר בין שתי גדות הכביש ובעצם הפכה את "דרום הקיריה" למתחם מלאכותי ודי משעמם.
דוגמא לניתוק וחיבור מחדש של רכיבים עירוניים
מקסים בעיני לראות איך שהנושאים האלה מעסיקים אותך וחשובים לך. אולי זה כי אני לא באה מהתחום הזה.
תמיד עניין אותי אדריכלות ואני לומדת המון בזכותך.
תמיד תהיתי מה פשר הבתים ליד הקריה בתל אביב. בעיני זה יפה מה שעשו שם. רק חבל שזה פארק מרוחק ולא מבקרים בו מספיק. כלומר יש לו פוטנציאל להיות פארק מאד לא משעמם אם רק יפעילו אותו עם אירועים והתרחשיות..
הפוטנציאל אכן קיים (בעיקר במובן המסחרי-צרכני שבו) ואני בטוח שלא רחוק היום שהוא אכן ינוצל. הייחוד של המקרה הזה הוא העובדה ש"מישהו" החליט שלמבנים האלה יש ערך כאובייקטים בלי קשר למיקום או למערך הקשרים שלהם. ערך כל כך גבוה עד שהוחלט להשקיע מיליונים ולהזיז אותם כמו היו בתי מונופול אדמדמים מפלסטיק.
אם להרחיב טיפה את הדיון, בראייתי אחד ההבדלים העיקריים בין אדריכלות לתחומי עיצוב אחרים, לא עוסק בקנה המידה או הפונקציה של האובייקט עצמו אלא דוקא באיך הוא מתיחס לסביבה שלו.
ולסיום פוסט בבלוג המצויין "ערסיטקטורה" שנזכרתי בו בהקשר כללי לנושא-
http://www.notes.co.il/erantamir/64823.asp
תזוזת האדמה מזכירה לי את Lost. אולי זה בעצם לא מדע בדיוני? :)