בחיי שלא ידעתי שנושא החודש הוא אירוח, כשפצחתי במתכונת "מקלחת מארחת" בשבוע החולף. הכל התחיל עם אטמור שהתקלקל, טלפון בהול לבעל דירה שלא תמיד משתף פעולה, טלפון בהול בחזקת שתיים לחשמלאי שלא מטפל בזה וטלפון בהול בחזקת שלוש למארחת הראשונה שלי. החלטתי להתקלח כמה שיותר ימים במקלחות של אחרים. להתמודד עם אי הנוחות, לראות איך אשרוד כפליטה ולהכיר שמפואים וקרמים חדשים. היה לא קל אבל מזכך. מסקנה עיקרית: בית הוא המקום בו אתה מכוון את טמפרטורת המים המתאימה לך הכי מהר.
ההיכרות הקרובה עם האריחים השונים שאירחו אותי השבוע הביאני לתהות מה בין המילים אריח ואורח ומסקנתי האחת היא שרק בטעות הסלון הפך לחדר האירוח המרכזי בחיינו. בתי המרחץ שאזלו מחיינו (והוחלפו באופן עילג במתקנים הנקראים "ספא"), הם המרחב המושלם לאירוח ופעילות חברתית. ככל שהחיים סינתטיים, השאיפה להישאר יבשים גדלה (ממש כמו כשלובשים בגד סינתטי). אבל אם לרגע ננטרל את עצמנו מהתפיסה המשובשת הזאת הרי שהסביבה החמימה והלחה מרגיעה ומקרבת לבבות. אין כמו סביבת אריחים כדי לארח חברים, ערב בנות או דייט ראשון.
המקלחת היא גם חדר העבודה המושלם. הזרימה, מגע המים והניטרול מרעשי היומיום ידועים בכוחם לייצר רעיונות טובים במיוחד. היעדר מקלחות במשרדים ומקומות עבודה מורידה את יעילות העובדים בלפחות חצי. ישיבות עבודה משמעותיות יש לנהל באמבטיה.
אם המקלחת היא חדר האירוח המיטבי, אז הטקסט שעל גבי אריזות השמפו והסבון הנוזלי הוא הטלויזיה. אין מדיה תקשורתית מפוספסת יותר מאריזות השמפו והסבון הנוזלי. בזמן שאת האריזה יכולים לעטר קומיקס מתוק, שיר משעשע או עשר עובדות מרתקות – אנחנו נאלצים לקרוא יום אחרי יום את אותו סיפור מייאש על השיער החלק והמבריק שיהיה לנו יום אחד. עד מתי?
חז"לנו ידעו דבר או שניים על אריחים. וגם על טיפוגרפיה. לאופן כתיבת מרבית שורות בתנ"ך (לא מילה מעל מילה, אלא מילה מעל רווח בין מילים) קראו חכמנו בשם התמציתי והמעורר "אריח על גבי לבנה ולבנה על גבי אריח" (הכי קליט, לא?).
אפרופו מקלחת, ב-2008 התגלו מים במאדים. לעומת זאת, קצת יותר קרוב משם, בשכם ובג'נין לדוגמא, ממש באותה שנה, בחמישית מהבתים טרם נמצאו מים זורמים, או מים בכלל. בעזה זרימת המים דווקא סבבה, זה רק ש- 95% מהמים סתם לא ראויים לשתייה. במקום אחר, לא חשוב שמות, מישהו מעווה את פרצופו כשהמלצרית שואלת "מים מהברז?".
זרמנו. זורמים. זורמות. נו, תזרמי. לא רוצה.
הלכתי לשטוף פנים.
איזו מחשבה נהדרת לכבוד השבת. אם זה לא היה נשמע סליזי – הייתי מזמין אותך לבוא להתקלח גם אצלי.
מוזר אבר ראיתי בגבעות שכם ובגני ג׳נין וילות מהממות עוטות רעפי נחושת וברזי המים מצופי זהב ולא ממלונות אנטוליה. והמים אוי המים מי מעיינות הלואי עלינו. וביריחו לדוגמא ממש מול המשטרה וילות מצופות בשיש קררה מקורי מהרי איטליה הצפונית. ואריחים ונציאנים שגם בערבות סביון לא ראו. והם מארחים חבל על הזמן על תמרי מג׳הול ופומלות יריחו חלומיות. בסמוך להר החול הגנוב ביאטה , לא הרחק מחברון, בוילה הצופה אל בריכות שלמה הגישה העוזרת הנפאלית מים ממעיינות צרפת המוגזים.
מעניין מאיפה הכסף ולא נאריח. סליחה נאריך.
מדהים איך הכנסת כ"כ הרבה למחשבה אחת – גם את האישי, גם את ההרהור וגם את הפוליטי. תענוג.
משובח
תודה על המילים החמות. אברהם, יישקל בחיוב.
עפר, לא בטוחה שהבנתי את השורה התחתונה אז סליחה מראש, אבל אני מניחה שהאשמה ואשמה מגיעות שתיהן מאותו מקום.