באמנות, כמו באמנות, אין דבר כזה שאין דבר כזה. בעידן כה פוסט מודרניסטי, מה כבר אפשר עוד להגיד על אמנות? מה שאפשר, ייאמר פה.
על הטראומה המושרשת של המלחמה, של מידה כנגד מידה, של "נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ. עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן…" אפשר ללמוד מן התצלום הזה של אחיקם סרי שמופיע בתערוכת צילום העתונות השנתית עדות מקומית 2012 שאני אוצרת השנה. לא בשל זרועות הידיים הנשלחות לאחוז באבלים, הזרועות המחזיקות את הגוף המחזיק […]
הספק שלי הוא חבר טוב. חבר קרוב. לא מודיע לי לפני שהוא בא. הוא פתאום מתיישב בסלון, שם רגליים על השולחן כמו אדון. וכמו עבד אני משקה ומאכיל אותו. אוהב ושונא אותו, לא יכול בלעדיו. הוא כאן כדי לשאול ולומר את האמת. הוא כאן להישאר. הוא כאן כי אני צריך […]
בשלש השנים האחרונות ראינו, אוהבי הכדורגל ואני ביניהם, את אחת הקבוצות הכי אטרקטיביות ששיחקו אי פעם את המשחק. מדובר כמובן על ברצלונה של פפ גווארדיולה. במהלך התקופה הזאת, כל גבול נפרץ: ביצירתיות, בטכניקה, בראיית המשחק, בשמחת המשחק, ביופי הצרוף. בכל כמה משחקים זכינו לתצוגת תכלית חדשה. משחק הצירופים של בארסה, […]
