להיות ב'חוץ-לארץ', לא להיות בארץ. כמו להסתכל ברישום על ה'חלל החסר', כמו להסתכל בנגטיב: כשאת מדמיינת את הצבע האמיתי על ידי היפוך, מפחיתה את השכבה החומה כתומה של הנגטיב עצמו, הופכת אדום לציאן, מחשבת את הגוון היחסי של הצהוב-כתמתם שאת רואה, איפה הוא נמצא על הסקאלה שבין צהוב לאדום והופכת לגוון המתאים בין כחול לציאן, מכהה טיפה, מצמצמת רוויה, זהו.
לשנות את נקודת היחוס שלך, את הפרספקטיבה, להתבונן בדבר על ידי שלילתו של אחר.
את יוצאת מהארץ ומקווה שמה שמגיע איתך הוא המזוודה, אבל כל המסה שיושבת על הכתפיים באה גם. העבר משתרך ונדבק, התבניות שבהן את חוזרת לאותה נקודה מטרטרות. כשאת יושבת ברכבת ומקשיבה למקצב שלה על הפסים: 'טדם, טדם, טדם' זה לא מזכיר לך את אדית פיאף. את מזדהה איתו ומבינה מה זה מזכיר לך בחייך, את הכל בעצם. "מה שהיה הוא שיהיה".
האנשים מהיומיום צצים גם וזה מיותר. אפילו אם הם אהובים, הרי תשכחי לומר את מה שחלף. לא ניתן לתאר להם את הרגע שהתרחש לך מול העיניים, שום תמונה, מתנה או גלויה לא ישוו, כי בכל רגע נתון חולפים דרכך אלפי חלקיקים, וחלקיקי פאריז לא ידמו לעולם לחלקיקי ירושלים.
יפיפה. עינת. יפיפה
להיות מחוץ לדבר הוא כל כך להיות בתוך הדבר.
סוביניר יפה ויקר הנחת כאן.
תודה מורן יקרה, תודה יעל יקרה, אחרי יום קשה פגשתי בתגובות האלו וזה מחמם את ליבי מאד.
יעל, באמת בחוץ זה בעצם הפנים? אולי אני עסוקה מדי בחיפוש ה"להיות בפנים" ואני מפספסת?
:)
התכוונתי לכך שבהגדרה שאיננה לדוגמה "אני נוסעת לארגנטינה" אלא "אני נוסעת אל מחוץ לארץ" העיסוק הוא לחלוטין בדבר ממנו יצאת. מבטך מופנה אליו והוא נוכח עוד יותר משהיה כשהיית חלק ממנו.
השרשרת עם המגן דוד שהסרת מצווארך (לא באמת, נניח, לצורך הדוגמה) פתאום כבדה מתמיד.
יפה, כואב כמו כאבי פנטום.
קראתי את זה רק עכשיו, ובדיוק חשבתי על המצב ההפוך, בא הסתיו וגשם ופתאום כאילו לרגע שבתי מבחינת העור והגוף לדאבלין אירלנד, כמו כל בוקר בקיץ האחרון ובכל פעם שהרמתי עיני ראיתי גבול והרים שוממים של סוף הקיץ החרוך, והבנתי שגם הפוך זה עובד, אבל אולי כרגע נוסטלגי או כואב אבל תמיד משם כי היכן שנטועות הרגלים הוא תמיד המוצא home is where the heart is
מרב, זה גורם לי להזכר שההשאיפה היא לסנכרן, לאחד את הדברים: שהבית, הלב והרגליים (וכל השאר) יהיו באותו המקום, בכל רגע, שהוא בעיקר העכשיו.