הספק שלי הוא חבר טוב. חבר קרוב. לא מודיע לי לפני שהוא בא. הוא פתאום מתיישב בסלון, שם רגליים על השולחן כמו אדון. וכמו עבד אני משקה ומאכיל אותו. אוהב ושונא אותו, לא יכול בלעדיו. הוא כאן כדי לשאול ולומר את האמת. הוא כאן להישאר. הוא כאן כי אני צריך אותו. אני מנסה לקבל אותו באהבה, או בהבנה. לתת לו להשלים את מה שלשמו בא. הוא ילך כשירצה, כשהזמן יגיע. רק אז אדע.
והוא כאן ועכשיו ובזמן הזה משהו צובע הכול באור אחר בנוכחות אחרת. כל דבר מקבל משמעות המתקבלת מצילו של הענן הזה שמעל.
סליחה אינה המילה הכי מדויקת כאן, אבל אחרי חיפוש מעמיק בנבכי השפה, זו האופציה הקרובה ביותר.
אז אבקש ממני סליחה על הספק. על הויכוח הפנימי הקשה והמעייף הזה ועל הקולות שעוצרים אותי מבפנים. סליחה על שאני נותן להם להיכנס, שאני נותן להם מקום.
סליחה על היצירה המיוחדת הזו שלא תצא לאור לעולם ומחכה אצלי לשווא לרגע הנכון, שכבר לא יבוא. על כל הדברים שלא אמרתי. על המחשבות שהעזתי לחשוב ולא מרפות. על כל מה שלא עשיתי ועל מה שהסכמתי לעשות בניגוד לרצוני. סליחה על הפשרות הגדולות בחיי. סליחה על ההתעלמות מהקול הפנימי. סליחה שהפרעתי לעצמי, שעיכבתי את מה שיכול היה להיות כבר מזמן ועל הביטחון המופרז והלבטים הגדולים. על הבור העמוק שחפרתי ועל ההחלטה לרדת בו. על האמונה בתום לב שאוכל לצאת מכל מצב. על חוסר הביטחון אם כדאי להיכנס. על שהכאבתי לעצמי. ושלא הקשבתי לכאב.
סליחה מעומק הלב שסגרתי בפניי את שעריו. סליחה על תחושת הבטן שלא נתתי לה ביטוי. סליחה על האומץ הטיפשי הזה שהוביל אותי לטעויות ועל הפחד העצום והמשתק מלטעות. סליחה מעצמי על הייסורים הקשים האלה. סליחה על קלות הדעת והמחשבה חסרת האחיזה. על המעוף והשעטה קדימה בלי לעצור, בלי לשמוע, בלי להקשיב. על השאלות הבלתי נגמרות הכובלות המעיקות, הקשות. סליחה ממני על שויתרתי בקלות מדי. שהתעקשתי בלי סיבה. תודה לך על הכול ספק יקר. זמן ללכת
פשוט מדהים. אמיתי ונוגע!
תודה רבה נטלי
כתיבה אמיצה. גמח"ט, זה היום לסלוח.
אמן
את הכל ניתן לתקן, אני סולחת לי, לעולם – לכל אחי ואחיותי – על כל העיכובים, על כל השברים, איתך בהודיה של שלום. תודה לספק שנותן לי את הזכות ללכת אל מעבר אליו, תודה לפחדים שנותנים לי את האפשרות לרקוד איתם ולעבור תהליך של ריפוי, להתעורר איתם מהאשליה, להאיר את העיוורון, לפתוח את ההקשבה, לרכך את הפגיעה, להגן על ההויה, לחבק את מה שנמצא, לזכך את הכוונה, להיות נוכחת לאמת הפשטות שנובעת בכוח, בחכמה, בעצמה שנובעת מעצמה. תודה לכעס, לבילבול, להרגלים החייתיים, שנותנים לי את האפשרות לבחור באחדות הלב, להתמסר, להסכים לקבל את השפע, ולקחת על עצמי את החובה לשתול על פני הארץ את זרעי האהבה, ללכת בדרך היופי וההרמוניה.
אמן
תודה אבנר. יש מאחורי זה הרבה עבודה…
אנקטי, תודה
תודה.
בלי ספק.
כל כך מזדהה עם הנאמר. תודה.
כתבת יפה. תודה.
העיקר לא לפחד כלל!
יעלי תודה לך.. ללא ספק ולמאור וקרן תודה
יפה, אנושי כל כך, ומדויק עד מאד.
נו, אז סיפור:
היה פעם חסיד צעיר שהקדיש את כל זמנו ומרצו ללימוד. לילה אחד, משום סיבה נראית לעין, סגר הצעיר האדוק את תלמודו ורץ מתוך ביתו לכיכר העיירה, קורא בקול, “מהי משמעות החיים? איני יכול להתקדם עוד, איני יכול ללמוד פרק נוסף של תורה בלי לדעת מהי משמעות החיים.”
חסידים אחרים רצו מתוך בתיהם כדי לבוא לעזרתו. הם ניסו להרגיע אותו, לשכנע אותו לשוב אל הלימוד, אך ללא תועלת. לבסוף המליץ אחד מהם שהצעיר ייסע לבקר את הרב שהתגורר במרחק כמה עיירות משם.
הצעיר יצא לדרך מיד. כשהגיע לבסוף לבית הרב, נכנס לחדרו ולחש בעצבנות, “כבוד הרב – מהי משמעות החיים? אני חייב לדעת, איני יכול להמשיך עוד, איני יכול ללמוד עוד דף, עד שאדע: מהי משמעות החיים?”
הרב התרומם מכיסאו, פסע לעבר החסיד הצעיר, התבונן בו בתשומת לב ואמר “יש לך כזו שאלה טובה – מדוע להחליף אותה בתשובה?”
נהניתי לקרוא את כתיבתך הצרופה, תודה.
לימור, יופי של סיפור… אימצתי.
תודה על התגובה