אבנר פינצ'ובר

מאיפה שאני מסתכל נראה שאומנות זאת הגדרה שנותנים לכל דבר שמבוצע ברמה גבוהה, בין אם זה כדורגל או ציור.
הרי אם אצייר את זה (על דף לצורך העניין) –
O
\|/
\ /
קשה לי להאמין שיימצא מישהו שיקרא לזה אומנות, על אף העובדה שזה ציור.

אלמוני לכאורה ומרמיט,
ראשית סליחה על התגובה המאוחרת.
@אלמוני לכאורה – אייתת אומנות ולא אמנות – לאיזו אחת משתיהן אתה מתכוון? שוב ממליץ על הפוסט של עדי אהרוני.
@מרמיט – לגבי הצורך בהגדרות – לי אישית הניסיונות להגדיר (שבד"כ לא מסתיימים בהגדרה חד־משמעית) עוזרים לחשוב על מה שאני עושה, ועל כן אני מנסה שוב ושוב ונראה לי שזה כן משנה. אני יכול להבין ולקבל גישה שמסתייגת מכל הניסיונות האלה ורואה אותם כחסרי חשיבות. עם זאת, אצלך בתגובה אני מזהה מצד אחד את הרצון לא לקבוע קריטריונים ומצד שני קביעה של קריטריונים בעצמך. כך שאני לא לגמרי מבין את עמדתך בנוגע להגדרות/קריטריונים.
ספציפית לגבי אמנויות לחימה – את חלקן ודאי הייתי מגדיר כמחול ולכן כאמנות, ואת חלקן לא, תלוי ברמת ההבעה שיש בהן (נראה לי שהבעה זה תנאי לאמנות).

תודה מרמיט.

היי אבירם, קודם כל תודה. על איזה אמנויות אתה מדבר שבעבר לא נחשבו אמנות? פיסול וציור פרה-היסטוריים? או צילום בראשית ימיו? אשמח לשמוע יותר על מנת להמשיך לחשוב על העניין.
לגבי מסי או פלה, האם אתה חושב שנכון לקרא להם אמנים? אולי אומנים? עם כל אהבתי למסי, זה פשוט מרגיש לי לא נכון למקם אותו שם. גאון ווירטואוז בטוח כן, אבל נראה לי שלא בתחום האמנות. מה דעתך?

היי, מעניין. באמת קדימה קשה לדעת או לנחש. אבל לפחות אנחנו מסכימים על ימינו :)

כיוון אחר וקצת יותר ציני להבנת הסוגייה הזו הביא רבינו תאודור אדורנו, שעסק בביקורת תרבות ההמונים–וראה את האומנות והספורט בעולם המודרני כמוצרי צריכה לכל דבר. אדורנו האמין שמשחק הכדורגל שקף את התחרותיות הברוטלית של השוק החופשי — או לפחות סיפק את הפיקציה האידיאולוגית שהתחרותיות הזו אכן קיימת בכלכלה הקפיטליסטית. במובן זה אדורנו היה רואה בשימוש במטאפורות אסטתיות לתיאור מהלכי המשחק, או המשחק בכללותו, ניסיון לטשטש את העובדה שמדובר בהפקה פונקציונלית ומתוקתקת למשעי המבוססת על עקרונות ארגוניים-רציונליים-אינסטרומנטליים. הכאוריוגרפיה שעל המגרש היא לא יותר מהתקה של עקרונות התרבות הארגונית הקפיטליסטית שבה לכל שחקן ישנו תפקיד ספיציפי על המגרש ושחקן מחליף למקרה שיפגע. אדורנו אף גוזר גזירה שווה בין המציאות על המגרש לבין הרומן "ז'ולייט" של המרקיז דה סאד המתאר מציאות שבה יחסי מין–האקט האינטימי הביותר לכאורה, מיוצג כסדרה של פעולות מכניות, יעילות, ומתוזמנות –שבהן לכל נקביה של ז'ולי יש יעוד.
מיותר לציין שאדורנו היה אליטיסט חסר תקנה שמצא בכל תופעה תרבותית ביטוי לרוע המוחלט שפשה בעולם המודרני…וגם תמיד מצא דרך לקשור כל סיפור לנאצים ולשואה (כמו כל ישראלי טוב), ככה ששווה לקחת כל מה שהוא אומר בערבון מוגבל.